רבנו מאיז'ביצא בעל מי השילוח מלמד כי מעשה זמרי סוד יש בו, כי אין להעלות על הדעת שהיה כנואף בעלמא מתוך תאוותו, שאם-כן, כדרך שטענו חכמים אודות ייחוס ראובן עם השבטים לאחר מעשה בלהה, "אפשר חטא בא על ידו והכתוב מייחסו?!" בשמו ושם אביו כאן (ולהלן בפרשה "שאול משפחת השאולי"), ולא עוד אלא שמכנהו לאחר חטאו ועונשו "איש ישראל" – שם המעלה (בעוד שבטרם-החטא מכוּנה "איש מבני ישראל", משמע מזרע ישראל אך עדיין לא מבורר בשמו).
אכן כמה וכמה מדרגות ישנן בזנות. תחתונה שבכולן המקשט עצמו לעבירה וממשיך עליו יצר הרע, למעלה הימנה כמה וכמה מדרגות של "יצרו אנסו" שבמידת מה ניטלת מן האדם הבחירה אך עדיין בידו לכוף את יצרו, אמנם המדרגה העליונה יכולה שתופיע באדם שכבש יצרו במיצוי כל כוחותיו, ולבו סולד מכל תאווה שיש בה שמץ עוון, ופתאום מוצא עצמו נמשך בתוקף אחר תאווה עד שאי אפשר לו לפרוש הימנה בשום פנים. מעשה הבא מתוך מידה זו, סופו להתברר לטוב ולאמת ולהיוודע שברצון ה' נעשה, והוא עניין מעשה יהודה ותמר שאמרו בו חכמים "תמר זינתה – ויצאו ממנה מלכים ונביאים!", ונתברר שלא הייתה בו חריגה כלשהי מרצון ה'.
וזמרי בן סלוא הזקן שבישראל, והגדול משבט שמעון הרגיל לקנא על הזנות, קרוב היה ביותר למידה זו, וכשנזדמנה לו כזבי והרגיש בנפשו תוקף תאווה הבין כי לא דבר ריק הוא, אלא קשורה היא לו בשורשו (כפי שאמנם הגיד לנו רבנו האריז"ל) כבת יתרו למשה. ומכל מקום אין מעשהו מבורר לטוב בעולם הזה לנהוג כן בהווה, והיה לו למנוע עצמו ממנו גם אם ראה שסופו טוב, ועל כך נאמר (משלי כז): אל תתהלל ביום מחר כי לא תדע מה ילד יום.
אמור מעתה: עמוק עמוק היה המעשה, ותלוי על חוט השערה, עד שאפילו משה רבינו עליו השלום לא היה יכול להכניס עצמו ולדונו במיתה, ופינחס המקנא, כנער היה בדבר זה, שלא הגיע עד עומק הדבר ודן אותו כנואף בעלמא, ונתעורר לכך על ידי שורשו שמיוסף ש"פטפט ביצרו" ונתברר בניסיונות על עניין זה. אך מי מפיס (=מטיל פייס) לומר שקנאת פינחס מבוררת היא – ואין בה שמץ כעס מיתרו אבי אביו שפיטם עגלים לעבודה זרה – יותר מתאוות זמרי? ולכן "אילו נהפך זמרי והרגו לפינחס לא היה נהרג עליו" כדברי רז"ל, כי יש מקום לפקפק בקנאתו, אלא שבא הדיבור והסכים עם פינחס, והודיע שאף על פי שהיה כ"נער" במעשהו, מכל מקום כפי דרגת הבנתו, יפה עשה ובשלמות, ועל כך נאמר (הושע יא) "כי נער ישראל ואוהבהו".
ומיד כשהודיע לפינחס שמסכים עמו, הוסיף ואמר "ושם איש ישראל" וגו', כלומר אף שכדין עשה פינחס – לא כשהוא סבור שזמרי בועל ארמית מתוך תאוותו, אלא "איש ישראל" הוא ושֵם-לו בגדולים, אלא שעדיין לא בוּרַר מעשהו וצריך שייהרג, אבל מעתה ולעתיד, כל מעשיו משורש-ישראל-שבו יצאו.
ואילו הייתה הקנאה על ידי משה עצמו, היה הוא באורו הגדול וידיעתו הברורה, מכלה בקנאתו גם את נפשו של זמרי ומוציאו מכלל העדה, אבל קנאת פינחס כפי מדרגתו, אין בה אבידת-נפש אלא אבידת-גוף בלבד.
עד כאן מדברי בעל מי השילוח (כפי שהם ערוכים ב"ספר הפרשיות" לאבא ז"ל סוף פרשת בלק, והרשיתי לעצמי להעתיקם בלשונם (כמעט), משום שבזמנו לקחתי חלק בעריכתם…). וניתן אולי להוסיף דברים על פי דרכו, ש"נערותו" של פינחס, באה לידי ביטוי בגלגוליו לאורך הדורות: תחילה מצד שמו שהוא שם מצרי (כמו "תחפנחס הגבירה"), אלא שנוסף בו י' משם הקודש בזכות קנאתו, כמו שאמרו בזוהר; שנית מצד ייחוסו שקשור ליתרו, ואולי משום כך לא נתכהן תחלה (לדעת רוב הדעות בזבחים קא) [שאולי הייתה זאת – כפי שיש אומרים – בכדי שלא ייפסל בקנאתו מלשאת את כפיו מדין "כהן שהרג את הנפש", אך ניתן גם להתבטא שהייתה בו מידת כעס שלא נתבררה לקדושה עד מעשה זמרי]; שלישית משום שגם כאן הוצרך לעדות מפי הדיבור ועדיין לא נתיישב הדבר בלב השבטים (שעל כן יש מאן-דאמר בזבחים שם שגם עתה לא נתכהן אלא קיבל הבטחה לעתיד שיכהן); במלחמת מדין מצאנוהו משוח-מלחמה העולה לצבא על מדין (שהוא כעין המשך מעשהו כאן), וכן (ביהושע כב) עולה הוא לצבא על בני גד ובני ראובן שבנו מזבח ונחשדו לפרוש מעדת ישראל, ורק כששם שלום בין השבטים, כי הוטבו בעיניו דברי בני גד ובני ראובן, נאמר (שם שם ל) "פינחס הכהן", כי נתכהן לדברי הכול.
והכהונה הגדולה שירש מאלעזר אביו, ומצאנוהו שואל באורים ותומים בימי פילגש בגבעה (שופטים כ,כח), גם היא לא נתקיימה בידו (כדברי רבותינו, אם משום מעשה בת יפתח שלא הסכים לילך אל אביה להתיר לו נדרו, אם משום שלא סיבב בעיירות ללמד לישראל תורה), וניטלה ממנו רוח הקודש (קהלת רבה י,טו), ועברה הכהונה הגדולה לבית עלי שמאיתמר, עד שחזרה לביתו בימי צדוק הכהן שעמד בימי דוד ושלמה ו"התהלך לפני משיחי כל הימים" (שמואל-א ב,לה), ומכאן ואילך לא פסקה מביתו כהונה גדולה עד ימי עזרא.
וניתן לומר שהנאמנות העקבית לבית דוד המקים עולה של תשובה מאהבה ההופכת זדונות לזכויות, היא סוף שלמותו של פינחס וברית-שלום הנתונה לו, ואם כאן קטועה היא ה-ו' של שלום ואינה מבוררת ומיושבת לגמרי, הרי באמונו הגמור לתשובת דוד (ושלמה אשר מבת שבע שבה לכאורה חטא דוד, שעל כן נטה אביתר, הכהן-הגדול-שמאיתמר, אחרי אדוניהו), נעשה אוהב שלום ורודף שלום כאהרן אבי אביו, שגם חטאו בעגל לא בא אלא להורות דרך תשובה לרבים כדברי רז"ל, והוא עצמו הופך לזכות כחטאו של דוד בבת שבע.
ומותר להניח כי גם עוון פעור הולך ומתברר ומתכפר, כי מתחילה נאמר "ויאמר משה אל שופטי ישראל הרגו איש אנשיו הנצמדים לבעל פעור", ומספרם שמונים ושמונה אלף כדברי רז"ל, ולבסוף בא פינחס ובודד במעשהו את החוטאים (שאינם אלא בתאווה ולא בעבודה זרה, ועל דרך "לא עבדו ישראל עבודה זרה אלא להתיר להם עריות בפרהסיא", ואולי זמרי עצמו נתכוון לבטא טענה זו ו"מסר נפשו" על כך…), וכך ניצולו כל האחרים (וגם כל ישראל שחטאו מן-הסתם בהרהור עבירה, וכעניין שרי האלפים והמאות המקריבים קרבנם על-כך במלחמת מדין), וכששָׂם פינחס שלום בין השבטים בימי יהושע, מדובר שם (כב,יז) על טהרה נוספת מעוון פעור, ואולי יש בה התחלת תיקון נפש גם לעשרים וארבעה אלף המתים במגפה (שסוף תיקונם בכ"ד אלף תלמידי ר' עקיבא, כדאיתא), וכשנעשה פינחס כהן גדול אולי החל להתברר זמרי עצמו, ובנאמנות לבית דוד יש אולי רמז תיקון גם לכזבי בת צור, אשר הוא בלק לדברי רז"ל, ומסתמא קשורה לנשמת רות בת-בתו של בלק, השבה משדי מואב ונעשית אם למלכות בית דוד.
וכן אליהו אשר הוא פינחס (=ד' פעמים אליהו במספר, וכן עולה יוסף (סבו של פינחס כנ"ל) אליהו!) לדברי רז"ל (וכפי שעולה מדברי מלאכי הנביא המדבר על הכהן אשר "בריתי היתה אתו החיים והשלום" (בדומה לנאמר על פינחס), ומוכיח על חילול יהודה קודש ה' אשר אהב, בבעילת בת אל נכר, ומסיים "הנה אנכי שולח לכם את אליה הנביא", ומשמע שבו חוזר ומופיע שוב הכהן), הוא המקנא על עזיבת הברית בימי אחאב, וכל-עוד הוא מקטרג על בני ישראל אינו בשלמותו ונקרא אליה בששה מקומות, כי ניטלה ממנו ה-ו' וניתנה ליעקב הכתוב מלא בששה מקומות כנודע, כעין ערבון עד שיודה אליהו (כפי שמופיע ומעיד בפרטות בכל ברית מילה) כי עמך כולם צדיקים כיעקב אביהם שלא מת, אלא חי בכל זרעו-כמותו, וכך הולכת ונשלמת ה-ו' הקטועה של השלום ומתחברת ונשלמת לגמרי, כי יודה ויסכים אליהו על ביאת משיח-בן-דוד, המנוגע מפשעינו ומדוכא מעוונותינו כי הוא הנפש הכללית הנושאת עליה את כל עוונות בית ישראל, ואז יבוקש עוון ישראל ואיננו וחטאת יהודה ולא תמצאנה.
וכך שנינו בסוף מסכת עדויות (ח,ז): אמר רבי יהושע: מקובל אני מרבן יוחנן בן זכאי ששמע מרבו ורבו מרבו, הלכה למשה מסיני, שאין אליהו בא לטמא ולטהר לרחק ולקרב, אלא לרחק המקורבים-בזרוע ולקרב המרוחקים-בזרוע… ר' יהודה אומר: לקרב, אבל לא לרחק. ר' שמעון אומר: להשוות המחלוקת. וחכמים אומרים: לא לקרב ולא לרחק, אלא לשום שלום בעולם, שנאמר הנה אנכי שולח לכם את אליה הנביא… והשיב לב אבות על בנים ולב בנים על אבותם. מן הסתם אלו ואלו דברי אלקים חיים, ויש כאן ארבעה שלבים בהופעת אליהו, שבסופם שלום גמור, אשר ממנו-ובו גם כפרה שלמה ולמפרע.
[פינחס עולה יצחק, כי מסר נפשו למיתה במעשה קנאתו, כיצחק הנעקד על גבי המזבח. ובמסכת שבת (פט,ב) מבואר שדווקא יצחק הוא הגואל (במדתו מדת הגבורה והדין), ונושא ונותן עם הקב"ה עד שלבסוף נושא על עצמו את כל עוונותם משום שהקריב עצמו לפני ה'].