לקראת יום השנה של אמא [הינדה רבקה כי טוב] ע"ה, ז' אדר (תשנ"ו)
במאמר לפרשת פקודי הארכנו לבאר איך המשכן מהווה גרעין יסוד שאינו מתכלה למשכנות-מקדשות שיצאו ו'התפתחו' ממנו, שגדולים 'פי שניים'[1] ומפוארים ו'יציבים' ממנו, אך אינם שלמים כמוהו, שעל-כן שלטה בהם יד אויב ו"נתמשכנו" בעוונותינו, וכפי שנרמז בתחילת פקודי ב"המשכן – משכן", כמובא ברש"י (מתנחומא).[2]
זהו גם היחס בין האדנים המהווים בסיס למשכן, צמודים לעפר ושומרים את הקרשים שלא ישלוט בהם הרקב, והם לבדם באים 'מן הקבוע', מכסף פקודי העדה השווה בכל ישראל – לעומת המשכן כולו, שכמו-מתפתח ו'צומח' מתוך האדנים, אשר נעשה משאר התרומות, מאת כל איש אשר ידבנו לבו, אחד המרבה ואחד הממעיט.
כללית זהו גם היחס בין תורת משה (שבה רשום מעשה המשכן לבדו), לבין נביאים וכתובים (שבהם שאר המקדשות), וכן היחס בין תורה שבכתב, עליה אין להוסיף וממנה אין לגרוע, לבין תורה שבעל-פה (שקראו עליה במדרש שמות רבה (מו,א) את הכתוב באיוב (יא) "כפליים לתושיה") הנסמכת ועומדת על המקרא המהווה לה בסיס (וכמאמר הראשון בתלמוד (ברכות ב,א): "תנא אקרא קאי!" – כל בניין לימודו נסמך על המקרא ואינו רואה במשנתו ספר עצמאי), שיש בה ריבוי פנים, צדדים וצדדי צדדים וחלוקות ומחלוקות וחזרות.
וכן – היחס בין התלמידים הרבים לרב האחד, ופעמים אף התלמיד-האחד ביחס לרבו, הריהו 'פי שנים' בכמות לגבי הרב שהוא גרעין-האיכות האחד המוליד ומצמיח, וכענין שמצינו באלישע ואליהו.
לענייננו – כך בדיוק יש לבנים לראות עצמם ביחס "לקדושים אשר בארץ המה" – להוריהם הקבורים-טמונים-גנוזים בעפר ועלומים מן העין, אך באמת-לאמתו גם זרועים הם שם כגרעין מצמיח – וכפי שאכן ראו חכמים בכל קבורה כעין פעולת זריעה שעתידה "לצוץ כעשב הארץ" ולקום מן העפר ביתר שאת, כי "כלום אדם זורע סאה אם לא להוציא כמה וכמה כורין?!" – הפועל את פעולתו כל שעה ומהווה רקע ובסיס לכל המתפתח בבניהם ובני בניהם הן בחומר הן ברוח. וכמובן, ככל שהצאצאים מכירים בכך, מודעים וזכורים 'מאין באו' ומהיכן גרעין הווייתם, סגולותיהם וכשרונותיהם ואופיים ונטיותיהם, ו'נושאים עיניהם אל ההרים – ההורים שאילפום ועשאום' (כמדרש רז"ל בבראשית רבה ריש פרשת ויצא) ואינם שכוחים ומנותקים ממקורם, כך הולך ופועל בקרבם הגרעין ומצמיח פירות ופירי-פירות נאים ומפוארים, נחלה מבורכת שאין לה הפסק [וכפי ש'בזכות' המשכן שעשה משה, 'הגרעין הקבוע' כנ"ל, גם שאר מקדשות שחרבו, אין חורבנם חורבן עולם, אלא "נתמשכנו" ועתידין להפדות ולשוב להבנות].
לפי דרכנו למדנו שהבנים ביחס לאבות כתורה שבעל פה מול תורה שבכתב: כיון שסיימו האבות את תפקידם בעלמא-דין, הרי 'נחתמו' כחתימת כתבי הקדש (וכפי שבהמשך הדורות ניתנו ליכתב גם המשנה והתלמוד מפני מיעוט הלבבות וריבוי השכחה, אבל גם משום שקבלנו עלינו שלא לחלוק עליהם, ונעשו גם הם במידה רבה 'קבוע' שאינו משתנה ונצטרפו אל המקור-המקרא) ונתקבעו כעובדה ניצחת שאין אחריה כלום. ובמובן מסויים גדול 'מכבדו במותו' מ'מכבדו בחייו', כי "אין משיבין את הארי לאחר מיתה" ו"מצוה לקיים דברי המת" אולי גם בדברים שאין מצוה לשמוע לו בחייו. מכאן ואילך מוטל על הצאצאים להפך בזכותם של ההורים בכל מה שאפשר, וכידוע ש"ברא מזכה אבא", וזהו כבודם (של ההורים, אך ממילא גם 'מרכז כובד' ויציבות והמשכיות וכבוד ויקר לבנים).
* * *
בסיום הפרשה – שהוא גם סיום ספר שמות – נאמר: ויכס הענן את אהל מועד וכבוד ה' מלא את המשכן. ולא יכול משה לבוא אל אהל מועד כי שכן עליו הענן וגו'. וכתב רש"י (מפתיחת תורת כהנים): וכתוב אחד אומר: ובבא משה אל אהל מועד (במדבר ז,פט)?! – בא הכתוב השלישי והכריע ביניהם: כי שכן עליו הענן – אמור מעתה: כל זמן שהיה עליו הענן לא היה יכול לבוא, נסתלק הענן, נכנס ומדבר עמו.
והרשב"ם פירש: בשעת הקמתו שכן עליו הענן מיד, להראות חיבת ה' על ישראל, ואחרי כן היה מסתלק הענן מעל האהל ושוכן על הארון… בין שני הכרובים, ואז בא משה אל האהל… וישמע את הקול מבין שני הכרובים… וכן אתה מוצא בבית עולמים: ולא יכלו הכהנים לעמוד לשרת מפני הענן כי מלא כבוד ה' את הבית (מלכים-א ח,יא) – בשעת השלמת הבית היה הקב"ה מקדשו בענן, ואחר כך היה מצמצם שכינתו על הארון בין הבדים.
בכך מסיים הרשב"ם את פירושו לספר שמות, אך לא לפני שמוסיף הערה: ואשר שם לבו לדבר יוצרנו אל יזוז מנימוקי זקֵנִי רבינו שלמה ואל ימוש מהם, כי רוב הלכות ודרשות שבהם קרובים לפשוטי המקראות ומייתורם או משינוי הלשון יש ללמוד כולם, וטוב אשר תאחוז בזה אשר פירשתי, וגם מזה אל תנח ידך.
וראה גם בפירוש הרשב"ם ריש פרשת וישב: "…הראשונים מתוך חסידותם נתעסקו לנטות אחר הדרשות שהן עיקר, ומתוך כך לא הורגלו בעומק פשוטו של מקרא, ולפי שאמרו מנעו בניכם מן ההגיון, ואמרו העוסק במקרא מדה ואינה מדה, בתלמוד אין לך מדה גדולה ממנה, מתוך כך לא הורגלו בפשוטן של מקראות… וגם רבנו שלמה אבי-אמי מאיר עיני גולה שפירש תורה נביאים וכתובים, נתן לב (אולי צ"ל לא נתן לב) לפרש פשוטו של מקרא, ואף אני שמואל ב"ר מאיר-חתנו-זצ"ל נתווכחתי עמו ולפניו, והודה לי שאילו היה לו פנאי היה צריך לעשות פירושים אחרים לפי הפשטות המתחדשים בכל יום".
והנה לא לגמרי ברור אם הערת הרשב"ם כאן, בסיום ספר שמות, אמנם נובעת מתוך הפסוק בו הוא עומד ומפרשו, אך אולי ניתן לומר כך: המשכן ברגע סיומו-חיתומו מתכנס לתוך הענן האלוקי ומתכסה מבני אנוש, וזהו כבודו וביטוי לחיבתו של הקב"ה לישראל. רק לאחר מכן הוא מצטמצם אל בין הבדים בקודש הקודשים פנימה, כגרעין מרוכז, והשאר 'נפתח' ומתגלה ומתדבר למשה העומד באוהל לפי צרכי השעה (ומפרש לו את "הפשטות המתחדשים בכל יום"…).
דור ההורים הזקנים – כמו רש"י לעומת הרשב"ם נכדו הצעיר – לעולם יהא לפי זה נוטה יותר אל המדרש, כחז"ל הקדמונים הקרובים בזמן וברוח אל המקרא עצמו, התורה הכתובה "תורה מן השמים", שעל כן דבריהם עיקר להלכה ולמעשה, והם בסיס אמונתנו ומסורתנו, אף שהדברים נראים לעתים סתומים ורחוקים, כמו מכוסים בענן, בעוד שלנו-הבנים לא נותר אלא לעשות מאמץ אישי-אנושי כל עוד בחיים-חייתנו, לבקש את חלקנו בתורה, להתחבר אל המקורות-המקראות ולפשוט אותם לעצמנו בפשָטוֹת המתחדשים בכל יום ומשתנים מאדם לאדם מזמן לזמן וממקום למקום. המדרש שהצטרף אל המקורות נעשה אב וגרעין לריבוי בנים-פירות-פשָטוֹת, ויש לאחוז בפירות ולא למוש מן הגרעין שביסוד או ברקע, כי שניהם כאחד טובים, וכך זה וזה יתקיימו בידינו.
[יושם לב לַהיפוך שיש כאן מן המקובל-לחשוב שהפשט הוא האחד הגרעיני שממנו יוצאות ומתפלגות דרשות-אין-מספר. באמת גם זה אמת-נכון ולא כאן המקום להסדיר כדבעי את היחסים המורכבים שבין השניים].
עלה בידינו אם כן דימוי נוסף להורים שנאספו אל אבותיהם – לא רק כעפר מצמיח-גרעין מלמטה, אלא גם כענן סתום ומכוסה מלמעלה, שגם הוא, בעיקר כשהוא מצטמצם ומתעַבֶּה, 'נפתח' וממטיר את גשמו להרוות ולהפרות את הארץ.
* * *
מעבר לכל האמור, אוסיף משהו פרטי-משפחתי: מי שהכיר את אבא ז"ל, ידע היטב את חיבורו העמוק אל מדרש רבה, שעסק בו הרבה לאורך עשרות שנים בדיבוק חברים ובטוב-טעם (וגם חלם-קיווה לעשות לו פירש משלו). הדבר ניכר היטב ובולט מתוך ספר הפרשיות שלו, בו תמיד העדיף ללכת, גם בדרשותיו שלו, בעקבות חז"ל (ודרושי חסידים שלדעתו 'החזירו עטרה ליושנה' ו'גילו מחדש' את החופש הרענן של חז"ל).
אבל חשוב לי לומר כאן דבר על אמא עליה השלום, ה'עזר כנגדו' של אבא ז"ל, אשה מַשׂכֶּלֶת שנתחנכה מצעירותה (וגם חינכה) בבית יעקב מראשית היווסדו, וכוחה יפה בתפילה ובאמונה תמימה, פשוטה ו'טבעית' בדברי חז"ל כמות שהם, בלי שום 'תסביכי פשט' או מתח כלשהו בין פשט לדרש. אם אבא ניסה כל ימיו 'לפשט את המדרש', בבחינת אמת, הרי אצל אמא, בבחינת אמונה (וכידוע מן הזוהר "איהו אמת – איהי אמונה"), מעיקרא לא הורגשה ולא עלתה על הדעת אפשרות סתירה ביניהם. במובן מסוים האמונה (ששורשה לעילא לעילא בראש הלא-נודע של כל הקומה, כנודע ליודעים) היא ה'אמא המולידה' וסועדת ותומכת ומגַבָּה את האמת-התורה, זהו אכן עזר כנגדו במובן הפנימי העמוק ביותר: האמונה הפשוטה באחדות שבשורש הכול, מאפשרת להתגייס ליישוב-בטוב את הסתירות גם לאחר שנתגלעו.
[המובא לעיל מחז"ל שההורים הם "מַלפינו (=מלמדינו) ומעַבּדינו (=עושינו), מתפרט כמובן לאב המלמד תורה-אור, ולאם היולדת ומגדלת ודואגת לגוף החומרי, אבל באמת "שורש הכלים (=הגוף-החומר) גבוה משורש האורות" ונוגע בעצם היהודי (המועבר כידוע על-ידי האם-דווקא) שקדם גם לתורה שקדמה לעולם, ככתוב בסדר אליהו רבה, והאור-התורה לבוש לו. באמת שניהם, העצם עם האור, והאמת עם האמונה, מזדווגים והיו לאחדים (וכפי שאמרו המדקדקים הקדמונים ששורש אמת הוא אמנת אלא שהנו"ן נופלת), אלא שהאם (ששתי אותיותיה בראש האמת ובראש-אמנה) היא הדומיננטית בייחוד הזה. מכל מקום נכון לומר דרך כלל, שזכירת האב מיטיבה בבנים את חוש האמת, וזכירת האם – את כח האמונה].
ואסיים ברמז ברוח הימים הללו: אמונה פשוטה עולה ארור המן, כמו גם ברוך מרדכי! שָם בראש הלא-נודע, היו לאחדים היראה והאהבה, הסור-מרע עם העשה-טוב, וגם 'מלך קשה כהמן' ברוך הוא, כי לא בא אלא להביא לידי תשובה-גואלת מיד – בניסן הסמוך ובא עלינו לטובה, החדש אשר 'ישועות בו מקיפות' – סמוכות ורצופות – בגאולה שאין אחריה גלות.
[1] כידוע שיחס ההיכל אל הדביר במקדש כיחס הקדש אל קדש הקדשים במשכן, אך מדות המקדש כפולות באורך וברוחב.
[2] ואף שהמשכן נע ונד ממסע למסע – מאחר ש"על פי ה'" הוא חונה ונוסע, הרי הוא לעולם 'במקומו' (כדברי הגמרא בפרק במה מדליקין שעל-כן סתירת המשכן נחשבת 'סותר על מנת לבנות במקומו'), כמו שהקב"ה נקרא במגילה "מקום", על שם ש"הוא מקומו של עולם ואין העולם מקומו" כדברי רז"ל. הוי אומר: העולם 'נוסע בתוך' הא-ל העומד, ולא להיפך.
תודה על דרשה שיש בה הרבה מרוחו של ר' צדוק, ואין בה משום חיקוי שלו אלא המשך של התחדשות על פי דרכו.
לגבי חלקה השני של הדרשה – מעבר לצד הביוגרפי של הרשב"ם וזקנו רש"י, ולצדדים הביוגרפיים המקבילים אולי סביב יחסו של סבא למדרש, התקשיתי בשאלה באיזה מובן עקרוני דווקא האבות הם הנוטים יותר אל המדרש, המאופיין כאן יותר בבחינת תורה שבכתב, ואילו הבנים נוטים אל הפשט המאופיין כתורה שבעל פה. הערת על כך, אך הייתי רוצה הסבר ברור יותר. דעתי נוטה בדיוק אל ההיפך. הדרשות הן המרובות והן מגלמות את רוחו של כל אחד מן הדרשנים, ואילו הפשטות חותרות אל האחדות, בחינת תושב"כ. (אגב, אף שעניין זה לא התיישב על דעתי, שימחה אותי היצירתיות שבה הפעלת את העיקרון הדרשני של ר' צדוק, המתייחס למשמעות מיקומם של דברים בתורה שבכתב ובתורה שבעל פה כחומר לדרוש, כשאתגרת את עצמך בפרויקט הדרשני של חיפוש קשר בין תוכן הערתו של הרשב"ם על סבו למיקום ההערה).
ולגבי חלקה השלישי של דרשתך – שאלה שאינה טקסטואלית אלא קיומית. (כמובן, כאן אני מניחה בצד את הדמויות שעליהן כתבת): אינני רואה תמיד רק ברכה במצב שבו לא עולה על הדעת אפשרות סתירה בין האמת לבין האמונה הפשוטה. פעמים רבות שהנחה תמימה זו אינה מביאה "ליישוב-בטוב את הסתירות לאחר שנתגלעו", אלא לתירוצים שאינם ישרים. כיוון שהמטרה מסומנת מראש, והיא חייבת להיות אמתית, כל האמצעים יכשרו להגיע אליה. גרוע מזה, הנחה כזאת עלולה להביא, ולא אחת אף מביאה, להתנשאות של מניחיה על פני מי שלא זכו לתפיסה כה הרמונית.
אשמח לקרוא תגובתך.
אנסה ממקומי להתייחס להנחה שלך, שרה, המקשה על דוד עודד יחי' שלדידך הופך כביכול את ההנחות הרווחות לגבי הפשט והדרש, הרואות כמקובל בלימודנו מאז, את הפשט כתורה שבכתב ואת הדרש כתורה שבעל פה.
עודד טוען שהקדמונים נוטים בטבעיות ובפשטות אל המדרש ורואים בו אחד עם הכתוב בלי תסביכי ניתוחי הפרדה משל הם "תאומים הסיאמיים"… (עיין ערך סבתא כיטוב זצ"ל ושאר מורותינו לחומש בבית יעקב שזרמו עם השניים בטבעיות בלי לחוש כלל בקיומן של שכבות תת קרקעיות המתקיימות כאן ובמשתמע מהם), כמוהם של אותם קדמונים כחז"ל עצמם שאינם שמים מעיינם בהתעסקות אובססיבית" (לא כמילת שלילה אלא) כצורך קיומי מקראי שמתהווה עם צוק העתים ביצירת הבחנות כזו המוכרת לנו בתולדות פרשנות המקרא. עיסוקם של כל פרשני הפשט הוא כניסוח הרשב"ם ב"פשטות המתחדשות יום יום" על פי החידושים והגילויים בחקר המתפתח או על פי האג'נדה שרוצה כל מפרש לקדם או על פי שאר רוחות ואפנות הזמן השולטות.
הסבא "פרשנדתא" (שכותב את פירושו לנכדיו בראשית דרכם במקרא), עונה לנכדו הרש"בם ש"אילו היה לו פנאי היה צריך לעשות פירושים אחרים לפי הפשטות המתחדשים בכל יום", בעצם הוא אומר לו שהפירוש שלו אינו בגדר עוד פירוש חדש, נצרך ככל שיהיה, אלא הוא מדרש יהלומי מינימלי הכרחי לכתוב האחוז כאחדים עם הכתוב כתורה שבכתב ממש המכונה מעתה "חומש רש"י"! אבל מודה בנוסף שהיה רוצה לו זמנו עמו לכתוב עוד פירושים אחרים ברוח הזמן, כמוך נכדי.
הבנתי אני בדבריו של עודד שיש להבחין בין מדרשי, נקרא להם "האבות המייסדים" (וכן של כל "דור הולך" שתורתו התאבנה והתקדשה והפכה כלוחות הכתובים לדור הבא אחריו), שהן תורה שבכתב לבין אותן דרשות עליהם את מקשה שעודד קורא להן "פשטות", כי עניינן לפשט את הכתוב מתוכו ובו של כל רגע נתון בזמן במקום באדם והם הם תורה שבעל פה.
אין בינך לבין דודך אלא הבדלי שפה ומונחי לשון,
הפשטות שלו או הדרשות שלך ממשיכות לרחף בחללו של עולם, בחללה של תורת ה' תמימה משיבת נפש (שמה שלא יעשו לה, וכמה שלא יקרעו אותה לגזרים תישאר תמימה כביום נתינתה בסיני – על פי הרבי רבי בונם מפשיסחא).
עתים יזכו יגיעו אל "עולמם הבא" ויהפכו לנכסי צאן ברזל – מתורה שבעל פה לתורה שבכתב ועתים יאלמו/יעלמו בתוך נפתולי הזמן ויאבד עניינם וזכות קיומם.
רק היום פתחתי את האתר וראיתי את דבריכן, שרה ורחל. קצת קשה לי "למיגמר בעתיקא" אחרי שטרחתי מאז בעוד כמה מאמרים -שבתור מי שלא הורגל בכך, עולים לי בקושי רב גם אם לא תמיד ניכר זאת בתוצאה הסופית.
כללית אני די מסכים עם שתיכן – לאמיתו של דבר היה זה חידוש-מהפך בשבילי שעלה לי מתוך הדרוש שלי… ומתוך דברי רשב"ם כאן ובפרשת וישב, ונסיתי להראות לו פנים. ברור שעל אף שיתוף השם יש פער גדול בין מדרש חז"ל – הכולל גם מדרש הלכה – שאכן הוא מחייב גם את הרשב"ם ואבן עזרא (הרגיל לצטט את ה"מעתיקים" ש"דעתם רחבה מדעתנו") ואת הרמב"ם כ"פירוש המקובל מפי השמועה" שלכן הוא מחייב, גם אם לדידי לא כך הייתי מפרש את הפשט, (שהרי אין לדבר סוף ואולי לפי הפשט שבפשט אין לי סיבה ממשית אובייקטיבית לקבל את המקורות כמוחלטים וכדברי אלקים חיים ולהעסיק עצמי בהם). במובן זה אכן הדרש (אולי בזכות עוצמת הדרישה והחיפוש) מצטרף אל הכתוב ונעשה חלק אורגני מן המסורת או ההתגלות הנמשכת מסיני שאנו מוצאים עצמנו בתוכה ונענים לה – בעוד של פשט אחר, יהא משכנע ככל שיהיה, הוא סוג של "מורה נבוכים" ומשתנה מאדם לאדם ומדור לדור לפי מבוכתו. הדרשנות המקובלת (גם כגון זו שלי…) היא נסיון למצוא את המסר הטרי העולה היום מנותן התורה שהכניס את עצמו בתורתו. כאן יש באמת אינספור נסיונות משתנים, ומי שזוכה לדרוש באמת (ככתוב ב"אשרי"), אכן קרוב ה' ונדרש לו (כפי שאמר דוד לשלמה בנו : כל לבבות דורש ה' – אם תדרשנו יימצא לך!) ומאיר לו פנים. כאן אנו כבר נוגעים בבחינת נבואה ומלכות, ואולי (גם) מכאן הזלזול בדרשנות, כי או שאינה רצינית, או שהיא יומרנית מדי ועלולה לפוצץ את המצב
אסיים כאן בלי להיות בטוח שתגובתי ממין הענין.
המשך לדברי מאתמול – לגבי החלק השלישי של דרשתי. נסיתי לתאר את האמת כלבוש לאמונה שהיא השרש המוליד – "שמאמין וזורע" – שעל-כן מתייחסת לאם המולידה. בשרש אכן אין סתירות והכל אחד – מה שבוודאי גם יתגלה ברבות הימים, וכתיב "המאמין לא יחיש" (לכן האשה בטבעה "לוקחת את הזמן" כמו שנראה מפרשת יולדת נקבה (ראי שרה דרשה שלי מאתמול, גם אם אולי לא תאהבי), בעוד שהאיש נוטה לקצר ולאמת ויהי-מה. האמת הזאת אכן אינה שלימה אלא אמת ארצית המושלכת ארצה, כי האמת השמיימית אמרה "אל יברא" ומצדה הקב"ה בבחינת זכר שאינו מוליד, כשעלה בלבו להאמין ולברוא, כביכול גילה את צד הנוקבא שבו והוולד הולך אחרי אמו…
בכל אופן לא מדובר בהנחת המבוקש ולא בדיוק בתמימות אלא בחווית אחדות ראשונית בריאה שהסתירות מדומות וזמניות ולא צריך "לקחת אותן כבד". במובן הזה אין "מי שלא זכה לתפיסה הרמונית", בוודאי לא ישראל מאמינים בני מאמינים, כי האמונה קדמה לנו והולידה אותנו ואנו מנסים להשאר נאמנים לה גם כשאנו מפעילים את השכל האישי ולכן המוגבל שלנו, ודוקא מתוך זכירת יחסיותו יכול שתתפתח ותלך גם הרמוניה מסויימת, בעוד שאם האמת מקדימה כקנה מדה מוחלט וחזות הכל, אובדת האמונה ונכרתת מן הפה ומן הלב, הכל נעשה הבל השולל את עצמו וחוזר לטרום-בריאה.
אם אני מבין נכון את דבריך, ר' עודד, הרי שהאחדות בין האמת לאמונה אינה מתרחשת דווקא בשדה של האמת, כלומר באימות האמונה בשכל (שבו שרה חוששת בצדק מקיצורי דרך מזויפים) אלא במין תחושת ברירות וביטחון בעצם יישוב האמונה במציאות, אף בלא יכולת הצבעה על טיבו של היישוב. אפשר להגדירו כאמונה שלמה באמונה.
זהו יותר מצב נפש מאשר מתווה פעולה.
הזיווג הזה מטבעו הוא חמקמק ודינמי, כמו כל נשיאת הפכים, אין לו מרשם ונוסחה ואני מניח שהוא מתגלה בפנים רבות.
דברתי על האחדות כנקודת מוצא, וכאן אמנם אני נאמן לאמות אבותי שהולידו אותי ובתוקף-כך טבעו בתוכי מראש, עוד מטרם לידתי את גרעין האמונה!; לא שהאמונה היא שלי אלא אני של האמונה. נכון לפרש גם כדברך – אני מאמין שאני מאמין (וגם: אני מאמין (במפעיל) אחרים – מקרין אמונה – מתוך-כך שאני מאמין).
אבל כמשימה, כמצוה וכתורה (מושגים יותר זכריים ופחות טבעיים-עובדתיים-נקביים) הזיווג מתרחש בשדה האמת דווקא ("אין אמת אלא תורה"), אם לא מתעקשים על כל האמת כאן ועכשיו אלא הולכים ומשפרים אותה.השינוי המסויים מפני השלום (גם הוא אמר אל יברא!) הוא האמת הארצית ובעצם האמת לאמתה מאחר שהיא פרה ורבה ומולדת (-ראה מאמרי לפרשת וירא), וכאשר היא תתגלה בשלמות כאן ועכשו, הרי לנו נבואה ומלכות ( בגימטריא כל האמת).
מקווה שהבהרתי את דברי.