טהרת המצורע שבפרשתנו, הנקראת בשנה זו בשבת הגדול הסמוכה לפסח, נכון לדורשה כלפי יציאתנו מן המצר הרע ו"מכל חולי וכל מדוי מצרים-הרעים"[1], שהם כלל הנגעים ומיני הצרעת המיוחסים למצרים.[2] מכות ומדוה מצרים דבקו גם בנו (ראה בתוכחה שבערבות מואב – דברים כח,ס) מתוך המירור ועבודת פרך (=צרעת בלשון אידיש…), וכל עשר המכות הם "נגוף ורפוא" (כלשון הכתוב בישעיה יט,כב) – "נגוף למצרים ורפוא לישראל" כדברי רבותינו.
ויש לומר שהרפואה נשלמה בלקיחת השה, בה משכנו ידינו מעבודה זרה ונתקרבנו לעבודתו יתברך, הגם שסוף הדבר באכילת הפסח בליל מכת בכורות, הנגע האחרון הבא על מצרים. זאת לא רק משום שהכשר מצוה כמצוה עצמה, אלא גם משום שלדברי המדרש עם לקיחת השה נתקבצו בכורי מצרים אצל אבותיהם לשלח את ישראל, ומשסרבו להם היכו בהם מכה רבה, ועל כך נאמר "למכה מצרים בבכוריהם", והרי לנו "מכת בכורות" המיוחסת לשבת הגדול.
הצרעת היא, כתרגומה, סגירות ופסיביות (כדוגמת "פצעי לחץ" הבאים מחוסר תזוזה), וממילא הפעילות הראשונית לצאת מן המצר – שכרוכה בה גם סכנה ממשית, שהרי באלהי מצרים עסקינן – היא גופה מטהרת ומרפאה ממנה-ובה. העבודה הקשה אשר עוּבַּד בנו במצרים, היא לאמתו של דבר פעילות "במעגל סגור" שאינה אלא עמידה, ודווקא שביתת השבת, היום אשר יונח לך מעצבך ומרגזך, מאותה עבודה סיזיפית אינסופית, היא הפותחת פתח לפעילות של ממש, מתוך חירות הגוף והנפש. משום כך מיוחסת לקיחת השה שהיתה בעשור לחדש, לשבת שחלה אז בו ביום, כי רק מכח השבת, הקדושה הקבועה וקיימת, אזרו ישראל אומץ לזו הפעולה הראשונית-המשחררת אשר מכוחה נבע כל ההמשך, ואילו חלה השבת ביום אחר היו מצטווים על הלקיחה באותו יום.
נמצא שאפשר להצביע על זו השבת הסמוכה לפסח כשבת הגדול – האב או האם המולידה את החגים-השבתונים הקטנים.[3] כשם שכל ששת הימים מתברכים משבת (אשר בה, בט"ו באייר שחל בשבת, נגזר "הנני ממטיר לכם לחם"), כך כל ששת המועדים שישראל מקדשים, יוצאים ונמשכים מן השבת שקדושתה קבועה ועומדת, שממנה ומכחה התנועה הראשונה המניעה את כל התהליך. והיא היא השבת המוצבת בפרשת אמור כראש לכל המועדים.
* * *
טהרת המצורע, כמו גם כל 'תכנית הטיפול' בו, נעשית על פי כהן, וניתן להצביע על שני כהנים המהווים 'בני זוג מקדימים' לשני הגואלים העיקריים, וממילא לייחס את פעילותם לשבת זו המטהרת ומכינה את גאולת הפסח עצמו. כוונתי לאהרן אחיו-בכורו של משה, ולאליהו המבשר את בואו של משיח.[4]
אהרן הכהן איננו רק "נביאו"-מתורגמנו של משה לפני פרעה (ולפני העם), אלא גם מביאו, או מניבו ומנביעו מן המדבר. הלא כך נאמר: "ויאמר ה' אל אהרן לך לקראת משה המדברה", כלומר: לך והבא אותו. אהרן גדול-הדור היושב כל הימים הרבים ההם במצרים, הוא היודע יותר מכל את מכאוביו-נגעיו של העם ומטפל בהם כמידת יכולתו, ואליו מתנקזת צעקת העם כאשר כשל כח הסבל, עד שהוא מגיע מתוך-כך לוודאות אלקית בצורת דיבור מפורש ללכת ולהביא את משה – הוא משה הגואל-בעצם שבעבר הרחוק נדחה והוצרך לברוח, ועכשו באה שעתו. ואף משה עצמו לא הסכימה דעתו להשתלח עד שנאמר לו: "הלא אהרן אחיך… יוצא לקראתך" – כעת כבר מוכנים ישראל לגאולה ומחפשים אותך.[5] ניתן אפוא לומר שנבואה זו של אהרן היא שיאו של הטיפול הממושך בנגעי בני ישראל שמגיע לתכליתו, לטהרה גמורה מן הסגירות הפסיבית עם הפעולה הראשונית בשבת שלפני הפסח, ונוכל אם כן לייחס את שבת הגדול הקבועה-וקיימת לאהרן הבכור, הקבוע בקרב אחיו ומכין-מוליד את עצם הגאולה בראשון של פסח בידי משה, החידוש הגואל המופיע מן המדבר.
וכך אליהו, אשר גם הוא כהן, כדעה המרכזית בחז"ל, וכנראה גם מפשוטה של נבואת מלאכי[6] שכולה עוסקת בצירוף וטיהור הכהנים ועבודתם (וכן גם בשמירת הברית וקנאות על בעילת בת אל נכר, בלשון קרובה למעשה פינחס הכהן בתורה, אשר מכאן אמרו "פינחס זה אליהו"), ומסיימת "הנה אנכי שולח לכם את אליה הנביא לפני בוא יום ה' הגדול והנורא", אשר בו מפטירין בשבת שלפני הפסח. כדברי הרמב"ם בסוף הלכות מלכים, בתחילת ימות-המשיח או קודם בואו "יעמוד נביא לישראל ליישר ישראל ולהכין לבם, ואינו בא לטמא הטהור ולא לטהר הטמא… אלא לשום שלום בעולם, שנאמר והשיב לב אבות על בנים". לפי דרכנו נאמר: לא בא אליהו הכהן אלא לסיים את הריפוי מן הנגעים והחלאים (שהוא עצמו ה'מטמא' ומקטרג ומקנא עליהם באמרו "עזבו בריתך בני ישראל"), "לרפא את מזבח ה' ההרוס" (ככתוב בו בהר הכרמל – לשון המשמשת משל בדברי מלאכי לקלקול שלום-בית: "…כסות דמעה את מזבח ה'… על כי ה' העיד בינך ובין אשת נעוריך אשר אתה בגדת בה והיא חברתך ואשת בריתך"), ולהעיד כי נרפא מאליו נגע הצרעת מן הצרוע, ויכול הוא לשוב בשלום מגלוּתו אל אהלו זו אשת-בריתו.
נוכל אם כן לפרש או לדרוש: "יום ה' הגדול" – הוא יומו של אליהו הנביא המשולח מאת ה' "לסגור מעגל" ולסיים (בשבת הגדול) את תהליך הטהרה כהכנה לביאת משיח ביום "הנורא" (בהתקדש חג הפסח), בו יתגלה ויתממש כבוד ה' בארץ ובאדם.[7]
* * *
נגעי בתים, הכתובים בפרשה לאחר תהליך טהרת נגעי הגוף והבגד, נראה שהם נגעים ב'רמה אחרת' – נגעים פנים-ישראליים שאינם קשורים לנגעי מצרים, אלא "בבית ארץ אחוזתכם", ואין בהם שילוח מחוץ למחנה ישראל, וכגון אלו ייתכנו גם בצדיקים (ראה ברכות ו') כ"ייסורין של אהבה" – לגלות ולהפיק באמצעותם אוצרות פנימיים שאינם מתגלים בדרך אחרת (כענין שאמרו חכמים על גילוי מטמונים שהטמינו האמוריים בבתיהם), או כענין מרים הנביאה שדיברה (עם אהרן) במשה ונתנגעה, וסוף דבר שעל ידה דווקא נתגלתה מעלת משה היתרה באין-ערוך על מעלת שאר נביאים.[8]
* * *
ונסיים ברמז: שבת הגדול עולה 750; 10 פעמים כהן (כפי שמנו חכמים עשרה כהנים בפרשיות פדיון ההקדשות שבסוף ספר ויקרא, וכן מספר הכהנים בפרשת נגעי בתים). רמז לעשר מדרגות, כנגד עשר מכות, של טהרה מכל נגע ומכל מחלה.
[1] כלשון הכתוב בריש פרשת עקב, וכמסורת טעמי המקרא.
[2] ראה מאמר לפרשת תזריע.
[3] כאשר ראשון של פסח, הראש למועדים, הריהו כבן הבכור הקרוב להורים, ולכן מכונה בעצמו שבת בפסוק "וספרתם לכם ממחרת השבת".
[4] ויושם לב לראשי התיבות א"מ השווים בשני הזוגות, כמו גם בזוג אפרים-מנשה, אסתר-מרדכי ועוד.
[5] וכך בכלל, מופיעה הנבואה בישראל כאשר המלכות כבר באופק, ובימי שפוט השופטים (ושבוט השבטים) גם החזון אינו נפרץ, ככתוב.
[6] שלדעת חז"ל הוא עזרא הכהן, ואולי כוונתם לשורש-עניינו של עזרא בדור קודם.
[7] וכענין דברי יעקב בהקיצו מן החלום בו נצב ה' עליו ממש: "מה נורא המקום הזה".
[8] ויושם לב שבמצרים נאמר על שפרה ופועה, הן יוכבד אם-אהרן ומרים אחותו "כי יראו את האלקים, ויעש להם בתים" – בתי כהונה (מיוכבד) ומלכות (ממרים. וראה במאמר לפרשת תזריע על הקשר בין הצרעת למלכות).