תשובה קדמה לעולם – נראה שאין מדובר רק בקדימה בזמן, אלא גם בהקדמה לעולם. כפי שהתורה, שגם היא קדמה לעולם (אלפיים שנה, כפי שדרשו רז"ל מן הפסוק במשלי "ואהיה אצלו אמון… שעשועים יום יום", יומו של הקב"ה אלף שנים והרי לנו אלפיים שנה שבהן הקב"ה לבדו משתעשע בתורה, משום כך נאה ונכון להוסיף לשנה זו, ה'תשע"ז ליצירה, את האלפיים הללו, והרי בידינו 7777, ז'תשע"ז! – ממורי הריצ"ג שליט"א), היא תכנית העולם, "דיפתראות ופנקסאות" בהם נסתכל קוב"ה וברא עלמא כנודע, כך התשובה היא 'הכנה-בוראת' לעולם.
כביכול טרם שעלה ברצונו הפשוט לברוא העולם, היה הקב"ה בבחינת "צדיק" שהכל בהיר ומואר-באור-אינסוף וידוע לפניו בפשיטות גמורה ואחדותית, נקייה ו'חלקה' לגמרי, וממילא 'עומדת-על-עומדה' בלא שום השתנות (ושנִיוּת) ותנועה, בלא שום העלם, ספק ויחסיות ותהייה, ובלא בחינת 'גוף' המסור למקרים. ו'ביום בהיר אחד', עלה ברצונו יתברך להיות גם "בעל תשובה", כביכול להוריד עצמו מחביון עוזו ומאחדותו הפשוטה, ו'לזרוק עצמו' אל המצב ההפכי, הנעלם, החשוך, היחסי, התוהה ומסתפק ונבוך ומשתנה ונע-ונד, 'מצב גופני' המסור למקרים ו'ישיגוהו משיגי הגוף'!
מה יכול להיות הטעם לכל זה, או מה התועלת במצב החדש הזה? הרי קיימא לן כי "כל הנברא, לכבודו ברא", ומה כבוד שמים עולה מן הירידה – שלא לומר הנפילה – מן השלמות אל המצב היחסי, החסר, הנעלם, הבלתי-מבורר? כידוע יש בדברי הקדמונים כמה וכמה אמירות בזה, ובכללות ארבעה טעמים הם (כנגד שם הוי"ה מלמטה למעלה, כמבואר היטב בספר סוד ה' ליראיו למורי הנ"ל): "אין מלך בלא עם"; "טבע הטוב להיטיב"; "בגין דישתמודעון ליה", ו"נתאוה הקב"ה להיות לו (בית)-דירה בתחתונים (תאוה עולה בית)". הטעם האחרון (-העליון) הוא הפנימי והשורשי מכל הטעמים (שממנו הם משתלשלים, כפי ששם הוי"ה כולו יוצא מנקודת ה-י' שבראשו), כי הוא מתייחס ל'מה שקורה' כביכול בתוך הבורא עצמו, ללא התייחסות לזולת, ויהיו-נא דברינו בגדר ניסיון זהיר לחוש מעט את עניינה של תאוה זו (אף כי מקובל בכתבי חסידות לומר בזה כי "על תאוה אין מקשים קושיות…").
וקודם-כל נאמר כי אין שלמות אמיתית בלא להכיל גם את היפוכה, את החצוי (במשמע של חצי ושל חוץ), וכענין שאמר ר' מאיר בן גבאי בעל ספר עבודת הקדש, שכל האומר שהקב"ה אינו יכול להיות גוף, פוגע בשלמותו הכל-יכולה. ואולם מעבר לזה – הירידה למצב לא מבורר יוצרת ממנה-ובה אפשרות של בחירה חפשית! ה' היודע-כל וקובע-כל, מתגלה בבריאה גם כבוחר (ברא ובחר–ברר שניהם מ"שער" בר, וברא משמעו גם פילס דרך ביער) ומעדיף; העומד נעשה גם 'הולך' (כביטוי המקובל היום בפי העם 'הולך על'), והצדיק הזהיר האוחז ביראה בכדי שלא לפגום את שלמותו, מתגלה בלהט אהבתו-תאוותו, "תאות צדיקים אך טוב", לשמה הוא מסכן-לכאורה את מעמדו, יורד אל ההעלם והקושי בכדי להגיע ל"ארץ נושבת" – למסקנה מיושבת היטב ומיישבת הכל לאחר דרך חתחתים ארוכה (שהיא עצמה מסמנת ומנתבת את הכיוון למטרה), עם כל העונג והתוקף והדבקות ("אומר לדבק טוב הוא") והזיווג הכרוכים בכך.
ברור אפוא שבחירתו החפשית של ה' והעדפתו ללכת בדרך זו ולא אחרת, אינה סותרת את ידיעתו-קביעתו – אדרבה! בחירתו-בריאתו בסופה של הדרך, מרחיבה ומעצימה את הידיעה באין-ערוך (משום כך הבחירה-האוהבת עצמה קרויה בלשון הקדש "ידיעה", כמו "רק אתכם ידעתי", וכן "והאדם ידע"), ואילו הקשיים שבדרך, אינם אלא פילוס דרך לקראת היישוב המענג שבסוף, כ'הווה אמינא' שגם היא תורה בהיותה מובילה אל המסקנה ו'מהדקת' אותה היטב.
אפשר לתאר את "עליית הרצון" אצל ה' לברוא את העולם כ"שבת (- לשון תשובה והתיישבות) שלפני הבריאה", בה הופיע העונג והרצון שבַּשיבה ובהתיישבות הבאים דווקא מתוך תלאות והרפתקאות הדרך (ולקראת סופה, בשעת "רעווא דרעווין", 'הבשיל' הרצון ועמד על מילויו). נמצאנו אומרים (על דרך הכתוב בקהלת): "הכל היה מן השבת, והכל שב אל השבת" – רעיון התשובה והתוקף שבו (כמידת בעלי תשובה שהם "בחילא יתיר" מן הצדיקים כדברי הזוהר), הוא ש'הוליד' וברא את העולם-ההעלם והחטא-החסרון הבלתי-מבורר, על מנת לשוב ולהשיב הכל אל מנוחתו בעונג ותוקף-יתר. [ובלשון 'שובבה' יותר, נרשה לעצמנו לומר שהבריאה היא 'מעשה משובה' של ה' שהרשה לעצמו "ללכת שובב בדרך לבו", בכדי להגיע ל"שובה ונחת" שבתית, משיבת ומשובבת נפש].
והאדם הנברא, יציר כפיו של הא-ל-שבחר להלך ולברוא, מצוּוה "להלך בדרכיו" של ה'-ההולך ובורא ולהזדהות עם בחירותיו (בניגוד לעצת-נחש המפתה-בשקר "להיות כאלקים היודע"-כל שבטרם הבריאה (אשר טוב ורע שוים לפניו ואין טעם לבחור ולהעדיף), וממילא להיות מקביל-נפרד-מתחרה שלו). יתרה מכך: האדם הבוחר-בטוב מבטא ואף מייצג את בחירת ה' שבחר לרדת ולהצטמצם ולהיכנס בתוך עולמו, וביותר באדם שברא בצלמו-הבוחר ובחר בו להנהיג את עולמו. בוחר הוא באדם, אך גם בוחר הוא בתוך האדם, כלומר אפשרות הבחירה הנתונה באדם היא מעין דוגמא של מעלה, וכשם שה' נקל לו לברוא מחדש בכל רגע את עולמו שנתקלקל, כחומר הזה שנשחת ביד היוצר והוא חוזר ויוצר ממנו-ובו כלי משופר ובן-קיימא (ראה ירמיה יח, ובמאמר לצום-גדליה שנה זו), כך האדם שקלקל יכול לבחור-לברוא עצמו מחדש באופן מתוקן ומשוכלל באין-ערוך מתוך הניסיון שצבר מן הכישלון גופו, ובלבד שיאמין כי אמנם בעל בחירה הוא מכח בחירת ה' שבחר בו ובוחר בתוכו, כי כפי שה' לא נואש ממעשי ידיו ואדרבה, כל עיקר הירידה וההעלם לא באו אלא בכדי לממש את עונג ותוקף התשובה שהיא המקור והיא התכלית, כך לאדם אין שום סיבה ליאוש מעצמו בשעת כשלונו אלא לקחת 'אחריות אלקית' על מעשיו ולראות בכישלון עצמו מנוף לבריאה משוכללת ומקוימת באין ערוך, כי מתחילתה כך הייתה הבריאה – ירידה צורך עלייה, העלם לצורך גילוי ויגיעה לשם מנוחה שלמה, מנוחת אהבה ונדבה, שלום ושלוה והשקט ובטח.
נמצא שהתשובה היא 'שבתית' ביסודה, השבת המקדימה היא זו ה'יוצרת' את החטא כ'היכא תימצי' לתשובה ולהשבת הכל לשובה ונחת בשבת-הישועה שבסוף בה יונח לנו בוודאי מעצבנו ורגזנו, ולכן גם עכשו "אפרים מה לי עוד לעצבים" (הפטרת "שובה ישראל") – הקיבעון האלילי העצבני, התוקע אותך להאמין בחטא כ"יש ודבר בפני עצמו", הוא המעכב ומונע את התשובה הטבעית, שהיא לאמיתו של דבר ה'סיפור' שמאחורי כל העולם הנברא.
"בשובה ונחת – גימטריא תשע"ז – תושעון (תושע – תשע"ו), בהשקט ובבטחה תהיה גבורתכם" (ישעיה ל,טו. וראה שם בהמשך כי הסירוב העצבני לכך הוא המעכב).
נקשור לכל זה את פרשת וילך הנקראת בשנה זו בשבת-שובה, ובה מצות "הקהל את העם האנשים והנשים והטף", האנשים "למען ילמדו" (את פרטי ודקדוקי המצוות) והנשים "למען ישמעו" (את המסר הכללי בבינה-יתירה שבהן), אך "הטף למה באים? – כדי ליתן שכר למביאיהם", כך דרש ר' אלעזר בן עזריה במסכת חגיגה, ועל-כך אמר ר' יהושע לתלמידיו (שבקשו תחילה להימנע מלדווח לו על זו הדרשה מפני כבודו): "מרגלית טובה היתה בידכם ובקשתם לאבדה ממני?!" ומוסבר במי השילוח: הן זו עיקר מדרגתי שלי שזכיתי לה על-ידי אמי-יולדתי (כדברי רבן יוחנן בן זכאי רבו שהיה מונה שבחו: "אשרי יולדתו") שהיתה מביאה את עריסתי לבית המדרש "בטרם ידע הנער". כי כן ההורים בעצם הזיווג, שאי אפשר שלא יהא בו כוונה לגרמיה [כי "אפילו חסיד שבחסידים (כישי אבי דוד שמת בעטיו של נחש) מכוון להנאת עצמו" (ועל כך אמר דוד "הן בעוון (מלא) חוללתי"], ובכך מכניסים בעל-מודע של התינוק את זוהמת הנחש שהיא הכוונה הנפרדת לגרמיה, ולכן רק הם יכולים לתקן זו הזוהמא בכך שיושיבוהו על ברכי תלמידי חכמים בטרם ידע הנער, ובכך יתקנו את שורש הרע הנעלם ויחזור היושר הראשוני הטבעי, וזה שכרם [ונמצא הקהל כנגד "לא יהיה לך" שבסיני שממנו נעקר יצר הרע מלבות ישראל כדברי רבותינו, ואילו מצות כתבו לכם את השירה שבפרשה, האחרונה בתורה, כנגד דיבור ראשון "אנכי – אנא נפשי כתבית יהבית"].
ונודע כי טנא הוא ראשי תיבות טעמים נקודות אותיות (ובכללן תגין המחוברות בהן), שכנגד סוד דרש ופשט (ועמו הרמז שבתגין), אבל טנא הוא גם טף נשים אנשים, ונמצא הטף כנגד טעמי-תורה שכיסה עתיק יומין (וניתן לומר שעיקר ההקהל לצורך הטף דווקא, שהחווייה העזה של המעמד רשומה בעל-מודע שלו גם אם אינו זוכר במודעותו שום דבר תוכני).
ולענייננו – שורש התשובה הוא אם כן הזדהות והתחברות מחדש אל השורש הטהור הלא-מודע (ולא מעוצב ולא עצבני-מקובע); אל ראשית צמיחתו של אדם מישראל, שמכוחה יכול הוא בנקל לשוב להיברא כל שעה מחדש; אל הנייחא השבתית שביסוד הכל, שממנה ולשמה נברא הכל. מעשה ידי אדם אמנם נאים הם יותר ממעשי שמים כשהם עומדים על גביהם, אך בתנאי שמודעים הם לכך שהבסיס מאת ה' הוא הרוצה בתשובה, והאלקים ברא (ובורא) את האדם ישר. והוא ענין "שלום זכר" שעושים לתינוק בטרם הברית, כלומר לו: קודם-כל תירגע, כי הכל בסדר, 'אוהבים אותך כפי-שהנך ללא תנאי', ומעתה ואילך, ומכח זה, 'קח את עצמך בידים', והחל בעבודה בשמחה ובטוב לבב (מיום הברית, שהיא ראשית "מעשה ידי אדם" הנאים יותר כנ"ל).