א. מפנימיות הדברים על ראש השנה
יום הדין העולמי, בו נידונה כל בריה ובריה ונקבעת דרגתו הרוחנית והלך הדברים בה תלך לקראת השנה הבאה, אם לטוב ואם לרע, ח"ו. יום דין איום ונורא וקשה משאת בו כולם מבקשים את חרטת הלב והדבקות בבורא, יתברך. אך מכלל מונחי הדין והמציאות הגישמית נראה לעין כל כי אין הצדק פועל במידת הצדק על הבריות והטוב מקבל הרע והרע טוב לו ואין דין ואין דיין, רחמנ"ל. אך באם נדון בסוגיית הדין נשכיל להבין מפנימיות הדברים, כי למעשההכל מתנהל באופן מדוקדק לפרטי הפרטים עד אחרון שבהם, וכלום לא נסתר ונעלם מאיתו, ולא בכדי כותב הזוהר הקדוש כי אפילו קש לא מסתובב לצד אחר ללא תכלית וללא רצונו, והבן אלו. ואם בזאת על אחת כמה וכמה בבני אדם שרואים אנו שהצדיק סובל ומתייסר והרשעים עולם ומלואו בכרסם. והבן כי כשאדם מתדבק בטוב ומבקש להתקרב לבורא לשם השגת הרוחניות והולך על-פי הבנתו בדרך הנכונה, נמצא כמטפס בדרגות הרוחניות, ובזאת נבאר תהליך הטיפוס: בזאת כבר התבאר האמור: "יותר ממה שהעגל רוצה לינוק הפרה רוצה להניק", והבן כי הבורא, יתברך, רוצה בנו עד מאוד להיטיב עימנו, והכיצדד יטיב לנו באם כילנו להכיל שפעו קטנים, צרים ומטונפים? ובכך בזאת שהאדם דבק במצוותיו ולומד מפנימיות תורתו ועוסק בה במחשבה, דיבור ומעשה נמצא כמטהרכליו ומרחיבם ובזאת התהליך די מייסר וקשה מפני שבכל שלמות הדרגה מקבל תוספת לכיליו בעל-מנת שיוכל להשיג את הדרגה הבאה לטובה, ובזאת שמקבל גודל כליו מהשראת אורות החכמה מקבל תוספת מאותו חומר הנקרא: "הרצון לקבל", כפי שמבאר רבי יהודה הלוי אשל"ג, בעל הסולם, אותו הרל"ק, הינו האגו או המכונה בשם היצר הרע שבאדם. אותו אחד שהמייסר האדם ומהווה הגורם להשגת הטוב מפני שכשהאדם בורח ממנו מגודל הייסורים שמייסרו מבקש הוא את הטוב וזבזה נמצא כמועיל לאדם להתגדל ולהשיג הבורא, יתברך לטוב. ועל כך הצדיק: רע לו. ואילו הרשע שאין מבקש הוא לגדול בקודש נמצא כלא מתגדל ואת כליו הקטנים ממלא ללא מאמץ רב כי קטנים המה ולכן בקצת שעושה טוב לו ואין הוא מבקש לגדול בם, עד לשלב שהצדיק משלים כליו ורק טוב לו ודבק בבוראו לטובה והרשע לכשמגדילים כליו אין הוא יכול לסבול את צמצומם וטינופטיהם שבם ונמצא כעשוק בדינים קשים שאין יכול לסבול ונמצא נפגע ורע לו והבן אלו עד מאוד.

ב. הלכות לסליחות עפ"י מרן הראשון לציון, הרב עובדיה יוסף שליט"א‎

הלכה א: אמירת סליחות – זמני האמירות וסיבתם
מנהג הספרדים ועדות המזרח לקום באשמורת הבוקר, לומר סליחות ותחנונים, החל מיום שאחרי ראש חודש אלול ועד יום הכיפורים (בימי חול בלבד, וביום ראש חודש אלול עצמו אין לומר סליחות). הטעם למנהג זה הינו מסורת בידינו, שמשה רבינו עלי להביא את הלוחות השניות בראש חודש אלול, וירד ביום הכיפורים, וכל אותם ארבעים יום היו ימי סליחות ותחנונים לעם ישראל, וביום הכיפורים נתרצה הקב"ה לישראל בשמחה, ואמר למשה: "סָלַחְתִּי כִּדְבָרֶךָ", ולכן נקבע יום הכיפורים ליום מחילה וסליחה וכפרה.‎
ומנהג האשכנזים להתחיל באמירת הסליחות ביום ראשון שלפני ראש השנה. ואם חל יום א` של ראש השנה ביום שני או שלישי, מתחילים האשכנזים לומר סליחות ביום ראשון בשבוע שקודם השבוע שחל בו ראש השנה.

הלכה ב: שעת אמירת הסליחות‎
הזמן הראוי ביותר לאמירת סליחות הוא באשמורת הבוקר, לפי שמשעות הבוקר מתעוררים חסדי הקב"ה בעולם, וכמו שנאמר: "יוֹמָם יְצַוֶּה ה` חַסְדּוֹ". ומחצות הלילה (הכוונה לחצות עפ"י שעות זמניות, ולא לשעה 12 בלילה, כמבואר בהמשך) הוא עת רצון לאמירת סליחות. אבל בין זמן צאת הכוכבים ועד חצות הלילה אסור לומר סליחות ושלוש עשרה מידות (פרט ליום הכיפורים, שבו מותר לומר אף בזמן זה).‎
זמן חצות הלילה האמור למעלה הוא שתים עשרה שעות בדיוק אחר חצי הזמן שבין זריחת החמה לבין שקיעתה, כגון אן זריחת החמה בשעה חמש בבוקר, ושקיעתה בשעה שש בערב , יוצא שחצי הזמן ביניהם הוא בשעה 11:30 בצהריים, וזהו זמן חצות היום. במקרה כזה, שתים עשרה שעות לאחר מכן, בשעה 23:30 בלילה, יהיה זמן חצות הלילה.‎ (הערת יוצרי האתר: עפ"י השנים האחרונות, זמן חצות הלילה בישראל בימי אלול עד תשרי נע בדר"כ בין 0:45 - 0:30, כך שבדר"כ בשעון קייצי ניתן לומר סליחות אחרי 0:45 בלא חשש, ובשעון חורפי משעה 23:45)‎ ויחיד שנמצא בבית כנסת שנוהגים שם לומר סליחות קודם חצות הלילה, ראוי לו למחות בידם, לבטל מנהגם זה, וברור שאינו רשאי להצטרף אליהם ולענות עימם שלוש עשרה מידות. ומכל מקום, ציבור שאי אפשר להם לומר סליחות באשמורת הבוקר או בחצות הלילה, רשאים לומר סליחות בשעות הבוקר, או אחר הצהריים לפני תפילת מנחה (והציבור רשאים להקדים סליחות לפני תפילת מנחה).‎

הלכה ג: שלא לנמנם בשחרית לאחר הסליחות‎
המשכים לומר סליחות באשמורת הבוקר צריך להיזהר שלא ינום ולא יישן בשעת תפילת שחרית, ובפרט בזמן קריאת שמע וברכותיה ובזמן תפילת שמונה עשרה, ומה גם שהוא לבוש בתפילין שאסור לישון בהם ולהסיח דעתו מהם מפני קדושתם. ומי שאינו נזהר בזה, יצא שכרו בהפסדו, וכלל גדול אמרו בעבודת ה`: לשמור העיקר ולהוסיף בחסידות, ולא לזלזל בעיקר ולקיים התוספת.‎ ולכן, אם אינו יכול להיזהר בזה, עדיף שיאמר סליחות לפני תפילת מנחה, או בחצות הלילה, כדי שיוכל להתפלל שחרית עם התפילין כראוי.‎

הלכה ד: תלמידי חכמים ובחורי ישיבה; הקדמת `תיקון חצות`‎
תלמידי חכמים ובחורי ישיבות שרגילים לעסוק בתורה עד שעה מאוחרת בלילה, ואם ישכימו באשמורת הבוקר לומר סליחות, יש חשש שיתבטלו מסדר לימודם ביום, ישתדלו לומר סליחות בציבור אחר חצות הלילה. ואם אינם מוצאים מנין לאמירת סליחות בחצות הלילה, ישתדלו לכל הפחות לקום לסליחות בימי שני וחמישי. וכן יתאזרו בכ עוז לקום בעשרת ימי תשובה ולהשתתף עם הציבור באמרית סליחות ותחנונים.‎ והרגילים לומר סליחות בחצות הלילה, ראוי ונכון שיאמר "תיקון חצות" קודם אמירת הסליחות, ומעלת אמירת תיקון חצות חשובה יותר מאמירת הסליחות.‎

הלכה ה: שכירים ומלמדי תינוקות‎
וכן הדין למלמדי תינוקות, או פקידים ופועלים שכירים, שיש חשש שאם ישכימו קום לומר סליחות באשמורת הבוקר יתבטלו מעבודתם, ולא יוכלו לעשות מלאכתם באמונה, שישתדלו לומר סליחות בציבור בחצות הלילה. ואם אינם מוצאים מנין לאמירת סליחות בחצות הלילה, ישתדלו לקום לסליחות בימי שני וחמישי, וכן יתאזרו בכל עוז לקום לסליחות בעשרת ימי תשובה.‎

הלכה ו: דרך אמירת הסליחות‎
אמירת הסליחות צריכה להיות בכוונה, בנחת, במתון ובהכנעה יתירה, ובמיוחד יש לכוון באמירת שלוש עשרה מידות. ולכן, אותם הנוהגים לומר סליחות במהירות רבה ובחיפזון, לא יפה עושים, וצריכים לבטל מנהגם. וכן אותם האומרים סליחות בקול רינה, כדרך ששרים פיוטים ונגינות, לא יפה עושים (הערת יוצרי האתר: הכוונה כנראה לאלה המתייחסים לסליחות כאילו היו בסך-הכל שירים), ומאבדים שנתם ללא תועלת.‎ והחי ייתן אל ליבו בעת אמירת הוידוי והסליחות, לפשפש במעשיו ולשוב בתשובה שלמה, ולהוסיף מצוות ומעשיםטובים בהתקרבו ליום הדין שבו שוקלים זכויותיו ועוונותיו של אדם.‎

הלכה ז: אין אומרים י"ג מידות כשאין מנין, אלא בטעמים‎
אם אין מנין בשעת אמירת הסליחות, אין היחיד רשאי לומר שלוש עשרה מידות שבפסוק "וַיַּעֲבֹר ה` עַל-פָּנָיו" כדרך תפילה ובקשת רחמים, מפני שנחשבים לדבר שבקדושה, ואין דבר שבקדושה בפחות מעשרה. אבל אם בא לאומרם דרך קריאה בעלמא בטעמי המקרא, רשאי. ובעת שאומר היחיד פסוק זה דרך קריאה בטעמי המקרא, אינו צריך לסיים [במקום "וְנַקֵּה"]: וְנַקֵּה לֹא יְנַקֶּה" עד סוף הפסוק, אלא רשאי לסיים בתיבת "וְנַקֵּה". ומותר ליחיד לומר "אֵל מֶלֶךְ יוֹשֵׁב עַל כִּסֵּא רַחֲמִים" עד "וְכֵן כָּתוּב בְּתוֹרָתָךְ", אע"פ שאומר בו "זְכר לָנוּ הַיּוֹם בְּרִית שְׁלֹשׁ עֶשְׂרֵה".‎

הלכה ח: כשאין מנין אין לומר הסליחות שבארמית‎
וכן אין ליחיד לומר הסליחות שנתקנו בלשון ארמית, כגון "רחמנא", "מחי ומסי", "דעני לעניי", "מרנא דבשמיא", מפני שאין מלאכי השרת מכירים בלשון ארמית. ורק אם יש מנין בבית הכנסת אומרים אותם, כיון שאין הציבור נזקק לעזרת מלאכי השרת, [מפני] שהשכינה עימהם. ולכן, אם עדיין לא באו עשרה לבית הכנסת, ידלג השליח ציבור "רחמנא" ושאר קטעי הסליחות שבלשון ארמית, ולאחר מכן, אם יבואו עשרה, ישלימו אותם בציבור.‎ ונכון לנהוג כשטרם באו עשרה לבית הכנסת לסליחות, אחר פיוט "שבט יהודה בדוחק ובצער" לומר: "ריבונו של עולם, אתודה על עבירות", והוידוי, ושאר תחינות שבלשון הקודש. ולאחר מכן, כשיהיו עשרה בבית הכנסת, יחזרו ל"אֵל מֶלֶךְ יוֹשֵׁב עַל כִּסֵּא רַחֲמִים", "ויעבור", "רחמנא", "אנשאי אמונה" ושאר הסליחות שדילגו.‎

הלכה ט: מנהגי דילוגים בסליחות‎
יש נוהגים לדלג על פיוט "אם אַפֵס רוֹבַע הקן" ומתחילים מ"זיכרון לפניך בשחק". וכן יש נוהגים לדלג על פיוט "בזוכרי על משכבי".‎

הלכה י: התנהגות הציבור באמירת י"ג מידות ("ויעבור")‎
כשמגיעים לפסוק "ויעבור", צריכים כל הציבור לומר תיבות "וַיַּעֲבֹר ה` עַל-פָּנָיו וַיִּקְרָא" בלחש, והשליח ציבור אומרן בקול רם, ואחר כך אומרים כל הציבור יחדיו בקול רם: "ה` | ה` אֵל רַחוּם וְחַנּוּן" עד "נֹשֵׂא עָוֹן וָפֶשַׁע וְחַטָּאָה וְנַקֵּה", וכן המנהג.‎ וכשאומרים: "ה` | ה` אֵל רַחוּם וְחַנּוּן" ייזהרו להפסיק בין שם ה` הראשון לבין שם ה` השני, כי יש טעם "פַּסֵק" (שצורתו פס ישר מאונך) בטעמי המקרא ביניהם.‎ וכשאומר "ה` | ה`", יש לכפוף קומתו קצת בשׁחיה, ולא יכרע ממש, אלא ישׁוח מעט. ומנהג חסידי ק"ק "בית אל" בירושלים, ששׁוחין מעט כשאומרים "וַיַּעֲבֹר ה` עַל-פָּנָיו", וזוקפים כשאומרית תיבת "וַיִּקְרָא", ושוב שוחין כשאומרים: "ה` | ה`".‎ ואין הציבור צריכים להרים עקביהם מהקרקע כשאומרים "ה` | ה`" כדרך שעושים בקדושה, אלא יְיַשְׁרוּ רגליהם ויאמרו י"ג מידות בכוונה.‎

הלכה יא: שלא לכפול אמירת פסוק "שמע ישראל"‎
כשמגיעים הציבור לפסוק "שמע ישראל" שבסליחות, לא יכפלוהו ב` פעמים, אלא השליח ציבור אומרו פעם אחת בקולם רם תחילה, והציבור עונים אחריו פעם אחת.‎

הלכה יב: אמירת קדיש "תתקבָּל" בסוף הסליחות‎
אחר שסיימו אמירת הסליחות יאמרו קדיש "תתקבל", אפילו אם מתפללים תפילת שחרית מיד אחר הסליחות. ואם היו עשרה בשעת אמירת הסליחות, ויצא אחד מהם לפני אמירת הקדיש, לא יאמרו קדיש "תתקבל" כשאים עשרה בבית הכנסת.‎

הלכה יג: שמיעת סליחות דרך רדיו או רמקול‎
השומע סליחות וי"ג מידות דרך הרדיו, אם הסליחות אינם בשידור ישיר, אלא הקלטה בלבד, אינו עונה עימהם י"ג מידות וקדיש. ואם הסליחות בשידור ישיר, דהיינו שבאותה שעה ממש עומדים ציבור מישראל בבית הכנסת ואומרים סליחות, ואותם סליחות מועברות בשידור ישיר ברדיו, רשאי לענות עימם סליחות, וכן רשאי לענו עימם אמנים של הקדיש שלפני הסליחות ושלאחר הסליחות. וכן הדין אם שומע סליחות המועברות דרך מגביר קול, שרשאי לענות אחר השליח ציבור.‎ וכל זה לענין לענות עם הציבור, אבל לענין לצאת לידי חובה, אין השומע מההרדיו בשידור ישיר יוצא ידי חובה, וכן אין השומע דרך מגביר קול יוצא ידי חובה. ולכן השומע [בפורים] קריאת המגילה דרך הרדיו בשידור ישיר, או דרך מגביר קול, אינו יוצא ידי חובה עד שישמע את קולו של השליח ציבור ממש (והשומע קריאת המגילה דרך מגבי קול: אם בלאו הכי יכול היה לשמוע את קריאת המגילה, ומגביר הקול רק מסייע שישמע בקול חזק יותר, יוצא ידי חובה).‎

הלכה יד: ברכות תורה לפני אמירת סליחות‎
הקמים באשמורת הבוקר לאמירת סליחות, נכון וראוי שיברכו ברכות התורה קודם הסליחות, כיון שבתוך הסליחות נכללים פסוקים ומזמורי תהילים, ונכון להחמיר שלא לומר פסוקים קודם ברכות התורה, אפילו אם נאמרים דרך תפילה ובקשה.‎

הלכה טו: אכילה לפני אמירת הסליחות‎
הקמים באשמורת הבוקר קודם עלות השחר לאמירת סליחות, ורוצים לטעום מיני מזונות או פירות קודם אמירת הסליחות, נכון להחמיר שלא לטעום דבר מאכל אפילו קודם עלות השחר, כדי לחוש לדברי הזוהר הקדוש שמחמיר בזה.‎ ואחר שעלה עמוד השחר, אסור מן הדין לטעום כל דבר מאכל, [מפני] שאסור לאכול קודם תפילת שחרית. אבל לשתות תה או קפה, אפילו עם סוכר - מותר, ואפילו לאחר שעלה עמוד השחר (ובקפה מזוג עם חלב יש להקל רק לאדם חלש, ונכון שיברך קודם [לשתייתו] את ברכות השחר וברכות התורה, ו[יקרא] פרשת העקידה וקצת מסדר הקורבנות, ואח"כ ישתה הקפה המזוג עם חלב).‎

ב. מפנימיות הדברים על ראש השנה
עניין יום הדין כולו מסמרר את בעלי הדין, בני האדם הניצבים מול בורא העולם בבושת פנים חשים באשמת עוונותיהם ועסוקים בםחד ההענשה שיתנו להם מן השמים. ובזאת יש לנו להבין את עומקם של הדברים: מבואר בזוהק הקדוש בדבר בריאת בני האדם וכתוב בו "כי כשרצה הקדוש ברוך הוא לברוא בני האדם באו לפניו מלאכי השרת ואמרו לו: למה לך לברוא האדם עתיד הוא לחטוא לפניך, אמר להם בראתי תשובה". למעשה מלמד אותנו הזוהר הקדוש את הכוח ההרסני שבחטא שבו עוסק האדם בחשבונות נפש עמוקים ובהענשה עצמית כבדה עד כדי חולי, ונגעים לו ולכל אשר לו, רחמנ"ל. ועם זאת נותן הבורא בזאת את כוח התיקון והחרטה כח אדיר המאפשר לאדם לסלוח לאחרים ויותר מזה לסלוח לעצמו ולבוא לידי נקיות הכלים והנפש בשינוי המידות מאגואיזים מוחלטו לדבקות בבורא: "מהו רחום אף אתה רחום", והבן בזאת. יום הדין איננו רק בדין יומי כי כולו מתקיים בנו בכל רגע ורגע, בזמן שאדם חש שחטא וטעה ופגע באחרים או במעשיו נפגע עניין או רעיון, מיד במונחי התת מודע שבו חש ברגשות האשם הרודפים אותו ואין הוא יכול להפתר מהם עד לזמן שיביא על עצמו את הדין = ההענשה שתכפר,כביכול, על מעשיו אלו. ובזאת נותן הבורא עצה להימנע ממיני נזקים ומכאובים מיותרים בכך שמאפשר לאדם להתחרט על מעשיו שנראים לו כחטאים וכעבירות ועוונות ומאפשר לו לטהר עצמו לעצמו מול הבורא, מול אחרים ומול עצמו. ובכך נותן לבני האנוש את ההזדמנות להתחיל דף חדש עם סיכוי לפעול ולהתקדם ללא כשל מוחץ חסר סיכוי ותכלית. יום הדין הגדול והנורא מתחיל בזיכוך של 30 ימי התשובה בזמני הסליחות וממשיך ביום ראש השנה ומשם עד כדי יום הכיפורים ונגמר בהושענה רבה. ועוד מסביר הזוהר הקדוש כי לא די בכך אלה שנמשך בכל רגע ורגע. אך ראש השנה הינו שיא השיאים לטהר פנימית וסליחה קולקטיבית של כל העם כאחד ולכל פרט באשר הוא. באשר יבין האדם כי כל מעשיו שעשה לטובה עשה ולשם הוליכוהו בורא העולם,יתברך, לשם הרחבת הכילים הייחודים לאדם הספציפי כפרט,וטובה זו של הייסורים הנסבלים ניתנו כדי שהאדם יבקש את בוראו וישנה כליו להדבק בו ויגדל בכך במדרגות הרוחניות וישיג שפע וגדולה עצומה ורבה עד מאוד. ועל כן טוב לו לאדם להכין עצמו למלא כליו הרוחניים שקיבל ביום ט` באב למשוך בהם שפע אורות חג הסוכות שהכנות ראש השנה מאפשרים להכילם.

ג. הלכות לראש השנה עפ"י מרן הראשון לציון, הרב עובדיה יוסף שליט"א‎

הלכה א: דברים שנוהגים לאכול בלילות ראש השנה‎
נהגו לאכול בשני הלילות של ראש השנה מיני מאכלים לסימן טוב לכל ימות השנה, שסימנא מילתא היא (הוריות יב וכריתות ו). ולכן נהגו לאכול בלילי ראש השנה רוּבְּיָא (בלשון ערבי לוּבְּיָא), וקָרָא (דלעת), כַּרְתִּי, סִילְקָא (תרד) ותמרים. והוסיפו עליהם מנהגים לאכול רימונים, ותפוח מרוקח בדבש, וראש כבש. ויש נוהגים לאכול מהפירות והירקות הנ"ל אחר הקידוש קודם נטילת ידיים לסעודה. ונכון יותר לאוכלם בתוך הסעודה, אחר אכילת כזית פת של ברכת המוציא.‎

ה ב: הדלקת נרות לכבוד ראש השנה‎
וקודם הקידוש מדליקות הנשים נרות לכבוד יום טוב, ומברכות "להדליק נר של יום טוב". ומדליקות הנרות בשני לילי ראש השנה בברכה, ויש נוהגות להדליק הנרות לכבוד יום טוב הראשון של ראש השנה מבעוד יום, כמו בערב שבת. ולכל הדעות אם חל היום הראשון של ראש השנה בשבת, מדליקות הנרות מבעוד יום, ומברכות "להדליק נר של שבת ויום טוב".‎

ה ג: דין ברכות הנהנין על המאכלים‎
כשאוכלים מהירקות הנ"ל בתוך הסעודה, אין לברך לפניהם ברכת הנהנין {דהיינו "בורא פרי האדמה"}, כיון שברכת "המוציא" פוטרתם, אפילו אם אוכלם בלא פת, שהרי דרך לְלַפֵת את הפת בתבשילי ירקות. ורק הנוהגים לאוכלם אחר הקידוש קודם נטילת ידיים ו"המוציא", יברכו תחילה "בורא פרי האדמה" על אחד מהירקות הנ"ל ויכוונו בברכה לפטור שאר מיני ירקות מברכת "בורא פרי האדמה".‎
וכשאוכלים מהפירות הנ"ל, יש לברך תחילה "בורא פרי העץ", אפילו אם אוכל מהם בתוך הסעודה. ויש להקדים תחילה מכל מיני הפרות והירקות הנ"ל את התמרים. ‎

ה ד: סדר לילות ראש השנה‎
יקח תמרה אחת ויברך עליה "בורא פרי העץ", ויכוון לפטור בברכתו את שאר מיני פרי העץ שעתיד לאוכלם, ויטעם ממנה. ואם התמרים הם פרי חדש {שעדיין לא טעם ממנו בעונה הזו} יברך גם ברכת "שהחיינו", ויכוון לפטור בברכה זו שאר פירות חדשים שעתיד לאכול באותה סעודה (וייזהר שלא יניחם על השולחן בשעת הקידוש כשמברך "שהחיינו" {בתוך הקידוש}, שלא יפטרם בברכתו ויפסיד ברכת "שהחיינו עליהם. אלא יסירם מן השולחן בשעת הקידוש, או יכסם במפה). ואח"כ יאמר: "יהי רצון מלפניך ה` אלוקינו ואלוקי אבותינו, שֶׁיִּתַּמוּ אויבינו ושונאינו וכל מבקשי רעתנו", ויטעם עוד ממנה.‎ תמרים:‎
רימונים:‎
ואחר כך יקח מהרימונים ויאמר: "יהי רצון מלפניך ה` אלוקינו ואלוקי אבותינו, שנהיה מלאים מצוות כרימון", ויטעם מהם.‎
תפוח בדבש:‎
ואחר כך יקח מהתפוח המרוקח בדבש, ויאמר: "יהי רצון מלפניך ה` אלוקינו ואלוקי אבותינו שתתחדש עלינו שנה טובה ומתוקה" (ואין אומרים "כדבש", שהרי על משפטי השם נאמר: "וּמְתוּקִים מִדְּבַשׁ וְנֹפֶת צוּפִים"). וכשאומר "יהי רצון" על כל המינים הנ"ל יאמרנו בהזכרת השם.‎
רוביא (לוביא):‎
ואחר שטעם מהתפוח המרוקח בדבש, יקח מהרוּבְּיָא, ויאמר: "יהי רצון מלפניך ה` אלוקינו ואלוקי אבותינו שֶׁיִּרְבּוּ זכויותינו (ויש מוסיפים: וּתְלַבְּבנוּ)".‎
קרא (דלעת):‎
ואחר כך יקח מהקָרָא (דלעת) ויאמר: "יהי רצון מלפניך ה` אלוקינו ואלוקי אבותינו שֶׁיִּקָרַע רֹעַ גְּזַר דיננו, וְיִקָרְאּוּ לפניך זכויותינו". ויש נוהגים לאכול גזר עם הדלעת (שהרי אומר "שיקרע רוע גזר דיננו).‎
כרתי:‎
ואחר כך יקח הכַּרְתִּי בידו, ויאמר: "יהי רצון מלפניך ה` אלוקינו ואלוקי אבותינו שֶׁיִּכַּרְתוּ אויבינו ושונאינו וכל מבקשי רעתנו". ואין צורך לאוכלו, לפי שלא נהגו לאכול דברים חריפים בראש השנה. ויש נוהגים לאכול מן הכרתי כשהוא מבושל.‎

ה ה: כיצד מברכים‎
יש נוהגים שגדול הבית מברך על התמרים ואומר "יהי רצון" בקול רם, וכל בני הבית שומעים ועונים אחריו "אמן", ויוצאים ידי חובה בברכתו. ומנהג טוב הוא, שברוב עם הדרת מלך.‎
ומכל מקום, הנוהגים שכל אחד מבני הבית מברך בפני עצמו, רשאים לעשות כן ואין בזה חשש לברכה שאינו צריכה. והשומע את חברו שאומר "יהי רצון", אע"פ שאינו מכוון לצאת ידי חובה באמירתו, נכון שיענה אחריו "אמן".‎

ה ו: יש להקדים ברכת הנהנין ל"יהי רצון"‎
יש נוהגים להקדים לומר "יהי רצון" על הפרי קודם ברכת הנהנין {כלומר ברכת "בורא פרי" או "שהכל"}, ואין לעשות כן לכתחילה, אלא יש להקדים ברכת הנהנין תחילה, ויטעם מן הפרי, ואחר כך יאמר "יהי רצון" ויטעם שנית מן הפרי.‎

ה ז: לדקדק בכשרות בשר ראש הכבש
יש להיזהר ולדקדק בכשרות בשר ראש הכבש, ולא יאכל ממנו אלא אם כן ברור לו היטב שנשחט כראוי על ידי שוחט מומחה וירא שמיים, ובבדיקתו הוברר שהוא "חַלָק" {לספרדים: "חלק בית-יוסף"}. ואם אינו מוצא בשר כבש "חלק", עדיף שיאכל בשר ראש של בהמה אחרת, או של עוף, או של דג, ולא ייכנס בליל יום הדין בחשש איסור אכילת נבילות וטרפות.‎

ה ח: אכילת דגים בראש השנה‎
יש נוהגים לאכול דגים בראש השנה, לִפְרוֹת ולִרְבוֹת כדגים, ויש נמנעים מאכילת דגים בראש השנה. ואם חל ראש השנה בשבת, לא יבטל מנהגו בכל שבת לאכול דגים. ויש נוהגים לאכול קישואים בראש השנה. וכן יש נוהגים לאכול ריאות בראש השנה.‎

ה ט: אכילת בשר שמן ודברי מתיקה; שלא להתענות בראש השנה‎
נוהגים לאכול בראש השנה בשר שמן ודברים מתוקים, וככתוב בנחמיה: "לְכוּ אִכְלוּ מַשְׁמַנִּים וּשְׁתוּ מַמְתַקִּים וְשִׁלְחוּ מָנוֹת לְאֵין נָכוֹן לוֹ כִּי-קָדוֹשׁ הַיּוֹם לַאֲדֹנֵינוּ". ואין מתענים בראש השנה, ואפילו "תענית שעות". ולכן אם חושש פן יתאחר בבית הכנסת בתפילה עד אחר חצות היום בתפילה עד אחר חצות היום, טוב שישתה כוס תה או קפה בבוקר קודם התפילה, כדי שלא יישאר בתענית עד חצות היום. ומכל מקום, לא יאכלו כל שׂובעם, למען לא יקלו ראשם ותהי יראת ה` על פניהם.‎

ה י: טיבול הפת בדבש או בסוכר; שלא לאכול אגוזים וענבים שחורים‎
ויש נוהגים לטבל את הפת בשעת ברכת "המוציא" בדבש או בסוכר, ויש נוהגים שלא לאכול אגוזים בראש השנה, ש"אגוז" בגימטריא "חטא", וגם מרבה את הרוק, וגורם על ידי כך להפרעה בתפילה. ועל פי הקבלה נוהגים שלא לאכול ענבים שחורים בראש השנה. ודווקא שחורים, אבל לבנים מותר, ואדרבה - סימן טוב הם. ויש נוהגים שלא לאכול בראש השנה מאכל מר, או חמוץ או חריף.‎

ה יא: שלא לישון בשעות היום‎
נהגו שלא לישון ביום ראש השנה {דהיינו בשעות היום, מעלות השחר ועד שקיעת החמה}, שאין זה נאה לישון ביום שבו ספרי חיים וספרי מתים לפניו נפתחים. ואמרו בתלמוד ירושלמי, שהישן בראש השנה גורם לכך שמזלו יָשֵׁן. וישתדל כל אדם לקום בימי ראש השנה עם עלות השחר, ולכל הפחות עם הנץ החמה, ויתכונן לתפילה בכוונה כראוי. ואם הוא עייף ומוכרח לישון, מותר לישון אחר חצות היום {בשעות זמניות, כמבואר בהלכות אמירת הסליחות}. והיושב בָּטֵל ועוסק בשיחה בטילה וכיוצא בזה, כישן דָמֵי, ואדרבה - יותר טוב שיישן משיעסוק בשיחה בטילה.‎

ה יב: קריאת תהילים בראש השנה; לימוד תורה‎
ויש נוהגים לסיים שתי פעמים את כל התהילים, שיש בתהילים ק"נ פרקים, ושתי פעמים עולה למנין "כַּפֵּר". ויש הנוהגים לקרוא גם אדרא-רבה ואדרא-זוטא ביום ראש השנה. ותלמיד חכם הרגיל לעסוק בתורה בכל ימות השנה בש"ס ובפוסקים, רשאי להמשיך בלימודו ביום ראש השנה, ואינו צריך להפסיק כדי לומר תהילים עם הציבור. ויש נוהגים ללמוד בליל ראש השנה אחר הסעודה מסכת ראש השנה {משניות} עם פירוש רבינו עובדיה מברטנורא, ומנהג יפה הוא.‎

ה יג: שלא לכעוס בכל השנה ובפרט בראש השנה‎
ייזהר אדם שלא יבוא לידי כעס בראש השנה, שמלבד האיסור לכעוס בכל השנה, אין זה סימן טוב לאדם להיות בכעס בימים אלו. וייזהר שלא יכעס אפילו בליבו.‎

ה יד: ביצה שנולדה ביום טוב ראשון של רה"ש‎
ביצה שנולדה ביום טוב הראשון של ראש השנה, אסורה גם ביום טוב השני (אע"פ שלענין יום טוב שני של גלויות ביצה שנולדה ביום טוב הראשון מותרת ביום טוב שני של גלויות). וכן מה שניתלש, או ניצוד ביום טוב הראשון של ראש השנה, אסור גם ביום טוב השני.‎

ה טו: ברכת "שהחיינו" בקידוש של יום טוב שני‎
בקידוש ליל שני של ראש השנה, נחלקו הראשונים אם יש לברך ברכת "שהחיינו". ולכן ישתדל להביא פרי חדש אל השולחן, וכשיברך "שהחיינו" בקידוש יכוון לפטור את הפרי החדש. ואם אינו מוצא פרי חדש, ילבש בגד חדש, ויפטרנו בברכת "שהחיינו" שבקידוש. ואם אינו מוצא פרי חדש או בגד חדש, עם כל זה יאמר שהחיינו בקידוש.‎

ה טז: דין מי ששכח "יעלה ויבוא" בברכת המזון ברה"ש‎
מי ששכח לומר "יעלה ויבוא" בברכת המזון בראש השנה, אם נזכר מייד כשאמר "ברוך אתה ה`", קודם שיסיים "בונה ירושלים", יאמר: "למדני חוקיך" {כדי} שייראה {כאילו הוא} אומר פסוק {מתהילים קיט}, ויחזור לומר: "יעלה ויבוא". ואם נזכר לאחר שסיים "בונה ירושלים", יאמר את הברכה הבאה: "ברוך אתה ה` אלוקינו מלך העולם, שנתן ימים טובים לעמו ישראל, את יום הזיכרון הזה, את יום טוב מקרא קודש הזה, ברוך אתה ה`, מלך על כל הארץ, מקדש ישראל ויום הזיכרון".‎
ואם נזכר לאחר שהתחיל בברכה רביעית, {אם נזכר} אחרי שאמר "ברוך אתה ה` אלוקינו מלך העולם" ימשיך את הברכה האמורה להלן "שנתן ימים טובים" וכו`. אבל אם התחיל לומר: "לעד האל אבינו מלכנו", יסיים ברכת הטוב והמטיב, ולא יחזור כלל, שספק ברכות להקל.‎

ה יז: אם יש מילה בבית הכנסת בראש השנה‎
אם יש מילה בבית הכנסת בראש השנה, מלין אחר קריאת התורה, קודם התקיעות בשופר