מפנימיות הדברים על יז בתמוז
בתהליך ההתפתחות הרוחנית של כל אדם על-פני האדמה מצטייר תהליך מורכב וייחודי עד מאוד בו נותן הבורא, יתברך, לכל אחד מאיתנו את האפשרות לגדול ולצמוח רוחנית עד למימדים אינסופיים בכלים רוחניים אותם יוכל כל אדם "לרכוש", בתהליך זה. עניין מסוד הכתוב: "ושמתי אתכם הולכים מבין העומדים האלה",כאשר מסביר הזוהר הקדוש כי מטרת הבריאה הייתה לברוא נשמה שמוקרצת מחלק אלוקה ממעל ולהגידלה מקטנות ועד גדלות כך שתגיע למימדי התפתחות אינסופיים ותהיה דומה בכליה ותכונותיה ומהותה לבורא, יתברך: "בנים אתם ליהוה אלוקיכם", "ותחסירהו מעט ממך" ועוד..
וטוב לו לאדם להבין כי מהות ההתגדלות היא כדי לתת שפעו לאדם. ככל שאדם יהיה בעל כלים רוחניים גדולים וחזקים כך יהיה מסוגל להכיל יותר משפעו ולהתענג בעונג רב יותר. וזוהי מטרת הבריאה שאומר על כך הזוהר הקדוש: "כי מדרך הטוב להטיב ... וברא את בריותיו כדי להטיב עימם", והבן אלו ואין להוסיף על האמור. דרך ההתפתחות הרוחנית קיימת בשני אופני פעולה ונוגעת לכל אדם עלי-אדמות: יהודים ואומות העולם. דרך ה-א`: הדרך הטבעית בה כל העולם גדל באופן טבעי בכפוף לתהליך ההתפתחות שכפי שמובעים על-ידי חגי ומועדי ישראל בהם מתקיים תהליך של הרחבת הכלים ומילויים וחוזר ושונה. כגון: יז` בתמוז תהליך של הרחבת הכלים עד ט` באב. ואילו חג השבועות הינו תהליך של מילוי הכלים עד מלואם.לכן יז` בתמוז ועד ט` באב הינם ימי בין המצרים שכן מורגש בו צמצום מוחלט ומהותי לכל הבריות בעולם כולו שכן הכלים מתרחבים ומילויים מתדלדל ובזאת מורגש הצער והייסורים, רחמנ"ל. ולכן בימים אלו מומלץ להיזהר עד מאוד מסוד הכתוב: "והישמרו מאוד על נפשותיכם". אך עם זאת על דרך ה-ב`: יש לו לאדם להבין כי באם יבקש לזרז תהליך ההתפתחות ולא לחכות עד גמר התיקון שהוא בתום 6000 שנות קיום הבריאה שתהליך זה, הטבעי, הינו קשה מייסר ודרגתו הסופית פחותה וקטנה עד מאוד. יוכל האדם להשתמש בכלים הרוחניים האדירים שנתן לנו בורא העולם, יתברך, והם לימוד תורת ישראל וקיום מצוותיו מתוך פנימיות תורת ישראל וטעמי המצוות. ואלו ימלאו וירחיבו את הכלים שוב ושוב ללא הקשר כלל לתהליך ההתפתחות הטבעי והבן זאת. לאלו הדבקם בדרכו השגחה פרטית רבה בם ואין הם כפופים ישירות להשפעות של תהליך הגידול הטבעי והבן אלו בעומקם עד מאוד.

מאורעות היסטוריים וענייני הפשט
צום יז` בתמוז הוא חלק ממערכת הצומות המוזכרים כבר בתנ"ך ואשר נקבעו כזכר לחורבן בית-המקדש: "כה אמר ה` צבאות צום הרביעי וצום החמישי וצום השביעי וצום העשירי…" [זכריה ח` יח]
הצום נקרא "הרביעי", מאחר והוא חל בחודש תמוז שהוא הרביעי למניין החודשים מניסן. צומות אלו נקבעו כל אחד על פי ארוע משמעותי אשר אירע בו ואשר תרם תרומה מכרעת לחורבן בית-המקדש ולגלות ישראל מארץ ישראל, כאשר השיא כמובן הוא ט` באב, התאריך בו חרב בית-המקדש ונשרף. צום י"ז בתמוז נקבע לזכר היום בו הובקעה חומת ירושלים לאחר מצור ממושך. ביום זה חיילי האוייב החלו לזרום לעיר, להרוג , לבזוז, לשרוף ולהחריב את ירושלים ובית-המקדש.
מתי הובקעה העיר? על פי המסופר בספר מלכים הובקעה העיר בט` בתמוז: "בתשעה לחודש ויחזק הרעב בעיר ולא היה לחם לעם הארץ ותיבקע העיר "[מלכים ב` כה` 3]. מדוע אם כן אנו צמים ביז` בתמוז? המתואר בספר מלכים מתאר את חורבן בית-המקדש הראשון על ידי הכשדים, אולם הגלות השניה וחורבן בית המקדש השני ע"י הרומאים, ארעו גם הם בתאריכים קרובים. הבקעת העיר בתקופת הבית השני הייתה ביז` בתמוז. מאחר וחז"ל לא רצו לתקן שני צומות סמוכים כל-כך האחד לשני, נבחר תאריך יז` בתמוז כתאריך בו יתקיים הצום, בין היתר בגלל דברים נוספים אשר ארעו בו.בתאריך זה אירעו לעם ישראל מאורעות קשים נוספים אשר תרמו לעצב הרב שאופף את יום הצום:

שבירת לוחות הברית
על-פי המסורת, בתאריך זה שבר משה את לוחות הברית אשר הוריד לבני ישראל. החשבון פשוט: בו` סיון ניתנה התורה לעם ישראל ויום למחרת, בז` סיון, עלה משה למשך 40 יום לשמים על מנת לכותבה. ביום ירידתו, יז` תמוז, ראה משה את העגל ואת העם רוקד סביבו ובכעסו השליך את הלוחות ושיברם: "ויהי כאשר קרב אל המחנה וירא את העגל ומחולות ויחר אף משה וישלך מידיו את הלוחות וישבר אותם תחת ההר…" [שמות לב` 19]

בוטל קרבן התמיד
קרבן התמיד היה קורבן אשר הקריבו בני ישראל בבית המקדש פעמים ביום, בוקר וערב, כל יום מימות השנה. בתקופת בית-שני בעת המצור, היו בני ישראל משלשלים כל יום קופה עם כסף ליוונים ובתמורה היו מקבלים שני גדיים לקרבן התמיד. פעם אחת, במקום להניח שני גדיים בקופה, הניחו היוונים חזיר. באותה שעה, מספר התלמוד, הזדעזעה הארץ כולה והוחלט על ביטול קורבן התמיד [על פי הירושלמי מסכת תענית]. ביטול הקורבן סימל את סופה של עבודת הקורבנות בבית המקדש וגרם בעקיפין לחורבנו. על פי המסורת, מאורע זה אירע ביז` בתמוז.

נשרף ספר התורה
על פי התלמוד הירושלמי, ביום זה שרף אחד הנציבים הרומיים את ספר התורה היהודי כאות זלזול והתגרות. החוקרים חלוקים בדעתם לגבי זהות השורף. התלמוד הירושלמי קורא לו אפוסטומוס. יש הסוברים שזהו יוליוס סוורוס, אשר נודע באכזריותו ובזלזולו בערכי הקודש היהודיים. משערים כי הדבר אירע כ- 20 שנה לפני חורבן הבית. מאורע זה השפיע קשות על היהודים באותה תקופה.

הועמד צלם [פסל] בהיכל בית המקדש
על פי המסורת, בתאריך זה הועמד צלם בבית המקדש. לא ברור מי העמיד את הצלם - יש הסוברים שמדובר על תקופת החשמונאים, אחרים סוברים שמדובר על תקופת אדריאנוס קיסר אשר צווה להעמיד את צלמו של יופטר, ויש הסוברים על-פי הגמ` במסכת יבמות, כי מנשה מלך ישראל הוא זה שהעמיד את הצלם בהיכל. בכל מקרה, מדובר על מעשה מזעזע, אשר רמס את הקדושה אשר שרתה בבית המקדש וסימל את החורבן.
צרופם של מאורעות אלו, כאמור, גרמו כי תאריך זה, יז` בתמוז, נקבע כיום צום לזכר חורבן בית המקדש וגלות ישראל. נתפלל כולנו כי תתקיים בנו נבואתו של זכריה הנביא: "כה אמר ה` צבאות צום הרביעי וצום החמישי וצום השביעי וצום העשירי יהיו לבית יהודה לששון ולשמחה ולמועדים טובים והאמת והשלום אהבו…" [זכריה ח` 18-19].

עוד על האמור:
חמישה דברים אירעו בי"ז בתמוז:
נשתברו לוחות הברית- ביום ט"ז בתמוז עשו עם ישראל את עגל הזהב ולמחרת ירד משה מהר סיני ושיבר את לוחות הברית. הופסק קורבן התמיד- בכל יום ויום היו מקריבים בבית המקדש שני כבשים, אחד בבוקר ואחד בערב. גם בזמן המצור על ירושלים היו היהודים קונים מהחילים הרומאים כבשים ב"שוק שחור"- היהודים היו משלשלים לרומאים כסף והרומאים היו נותנים שני כבשים. ביום י"ז בתמוז נתנו הרומאים חזיר במקום הכבשים ונתבטל בו קורבן התמיד. נפרצו חומות ירושלים בזמן המצור- באותו יום ממש שבו בוטל קורבן התמיד. נשרף ספר תורה על ידי איש בשם אפוסטמוס, שהיה ככל הנראה הנציב הרומי בארץ ישראל וייתכן כי הכוונה לטיטוס או לאדריאנוס אותו אפוסטמוס גם העמיד פסל לעבודה זרה בבית המקדש.

אירועים נוספים
כיבוש ירושלים במסע הצלב הראשון (15 ביולי 1099) הרג אכזרי של יהודים ומוסלמים בעיר ושריפת בית הכנסת עם היהודים שהתבצרו בו.

מועד התענית
בזמן שבין חורבן הבית הראשון לבניין הבית השני חלה התענית ביום ט` בתמוז. עם בניין הבית השני הפכה התענית ליום שמחה. לאחר חורבן הבית השני חזר החיוב לצום באחד מימי "חודש הרביעי" (תמוז), אולם מכיוון שאז נפרצו חומות ירושלים בשבעה עשר בחודש- עברה התענית לאותו היום. משום שחורבן ביהמ"ק השני משפיע עלינו עד היום (בכך שאין לנו עדיין בית מקדש). בשנה שבה חל י"ז בתמוז בשבת נדחית התענית ליום ראשון, י"ח בתמוז.

הסיבה ההלכתית לכך שאם הצום חל בשבת הוא נדחה
בפסוק בזכריה פרק ח` כתוב "צום הרביעי" המשמעות המילולית היא צום שחל באחד מימי החודש הרביעי, שהוא חודש תמוז. לא כתוב בפסוק באיזה יום בחודש חלה התענית. לכן במקרה שחלה התענית בשבת ואז יש מצווה מדברי נביאים של עונג שבת ("וקראת לשבת עונג"- ישעיה נ"ח) קבעו הנביאים שתיקנו את התענית מלכתחילה לדחות את התענית למחר, ובכך מקיימים גם את מצוות עונג שבת וגם את מצוות הצום. הם רמזו זאת בכך שבנביא קוראים לצום "צום הרביעי", כלומר באחד מימי חודש הרביעי.

הכרזה על התענית
אצל הספרדים ועדות המזרח (כמו גם בחלק מקהילות איטליה) נהוג להכריז על התענית בשבת שלפניו. וזה נוסח ההכרזה:
אחינו בית ישראל שמעו צום הרביעי יהיה ביום... יהפכהו הקב"ה לששון ולשמחה כמו שנאמר: "כה אמר ה` צבקות צום הרביעי וצום החמישי וצום השביעי וצום העשירי יהיה לבית יהודה לששון ולשמחה ולמועדים טובים והאמת והשלום אהבו".