מפנימיות הדברים על חג חנוכה

חנוכה מהווה התהוות של שני מילים: חנו ו- כה, שלאחר שלמות המדרגה עם תוך חג הסוכות, נמצא האדם כממשיך להתהלך בדרך ההתפתחות הרוחנית. חג החנוכה הינו המעצור הראשון בדרך ההתפתחות בה רוכש האדם את מדרגתו הראשונה מאז תום קבלת הכלים בסוד שלושת הקווים: יז` בתמוז ועד ט` באב, הגדלת הכלים מלווים בדינים, ראש חודש אלול ועד יום הכיפורים – המתקת הדינים ואפשרות קבלת המאור פנימה לכילים החדשים, חג הסוכות ועד חג השבועות, מילוי תמידי וגידול בו זמנית עד תום הדרגה הנוכיחת העולמית והפרטית. חנוכה הוא השלב הראשוני באמור. מהות החג מהווה את אותו תהליך ההתפתחותי שפועל בכל אדם עם שילוב הכוחות המתנגדים זה לזה: כוחות המכבים וכוחות היוונים, שהמכבים הינם הכוחות המאפשרים את הדבקות בבורא, יתברך ובטוב המוחלט, כוח המאפשר את אחדות העם כגוף אחד כנגד כח ההתנגדות המנסה להתנגד להשגת הדרגות הראויות. ומצד שני כוח היוונים שמהווה כח המתנגד לכח הגדילה שתפקידו למנוע מניעה מוחלטת מן הפרט והכלל להגיע לשלמות הדרגה ורק על-ידי יגיעה ראויה והתגברות על כח ההתנגדות יהיה המבקש להשגת הדרגה להשיגה. כח היוונים הוא אותו הכח שמונע מהאדם להבין את המערכה כפי שהיא נראת, ורק אם האדם יעסוק בחנוכת הבית הפנימי-טהרת כיליו וליבו להשגת הרוחניות, רק אז תתאפשר ההתגברות והשגת הרוחניות, שאילולא יעשה כן האדם ימצא עצמו כעשוק וכנוע לאותם הכוחות הנקראים: "הגיבורים", מסוד הכתוב: "מסרת גיבורים ביד חלשים ורבים ביד מעטים וכו`", ללמדנו האמור בכתוב, כי כח המתנגד הוא עוצמתי ורב כח ונדמה כמשהו שאין האדם הפרטי יוכל לו כלל ועיקר. ונמצא שעד כמה יגיעה שיתן האדם כוחו דל ואין בידו להתקדם ולהשיג את הראוי והמיוחל כלל ועיקר. אך חג החנוכה הוא החג המאפשר להגביר את הארת הניצוץ הפנימי השוכן במעמקי ליבו של כל אחד ואחד ודווקא בהתבוננות ואיחזה באותו ניצוץ חזק המואר ומאיר בכח החג בלב כל אדם, נמצא שיכול להתגבר על כל כח התנגדות יהיה אשר יהיה, כי אלו הדבקים בהשגת פנימיות תורת ישראל והשגת מציאות הרוחנית נמצאים כמבקשים להדבקות מוחלטת בבורא, יתברך, ולהשגתו, שכן מיד מתקבל הסיוע השמימי מאיטתו, יתברך, ואז אין כח כלשהו שימצא שיכול לגבור עליו והאדם הדבק בבורא, יתברך, נמצאים כמתגברים על כוחות ההתנגדות הללו ודוהרים קדימה אל הגשמת המציאות כולה והשגת הטוב המיוחל, השפע הרוחני והשגת הבורא, יתברך. עוד בעניין הדלקת הנרות בחג החנוכה הוא בסוד ההשגה הרוחנית כאמור, שסוד השמונה מורה על ההשגה הרוחנית שכל מה ששבע מורה על שלמות המציאות הגישמית וכל שמעל השבע הוא בסוד המציאות הרוחנית: שמונה נרות, שמיני עצרת, מילה ביום השמיני ועוד... ללמדו שכל העוסק בתורת ישראל מפנימיותה נמצא כמושך על נשמתו את אותם האורות המקיפים שמעוררים את אותו הניצוץ הפנימי ומאפשרים לו להמיר את כיליו האגואיסטים לאלו המסוגלים להשפיע לסובבים לו ולבורא מטוב ובזאת לשבר את כל המסכים המסתרים ומעפילים על השגת המציאות הרוחנית בכלל ובפרט. ובזאת סוד החג להולכים בדרך הבורא יכולים המה לאסוף כוחות מחודשים לשארית הדרך. שבזאת מורה החג להארת הניצוץ כדי שבני האדם יוכלו בזאת להבין כי כח ההתנגדות הוא זה השורה בם ומוליכים בדרכם השגויה ומכח הבנה זו יוכלו בני האדם לשנות מעשיהם ודרכם ולעסוק בלימוד פנימיות תורת ישראל וקיום מצוות הבורא מאהבה ומטעמם ובזאת להשיג את שלמות הכלים עד לחג הפורים שיבוא עלינו לטובה. שבחג זה יוכל האדם לקבל מאור ההשפעה לאחר ובזאת ללכת בדרך הנכונה והראויה להתהלך בה לשם השגת מטרת הבריאה כולה.

אודות החג (חב"ד)

הסיפור של חנוכה מתחיל הרבה לפני נס פח השמן. הוא מתחיל עם שקיעת ממלכות בבל ופרס, ועליית האימפריה היוונית, בראשות אלכסנדר מוקדון. הופעתו של אלכסנדר, ציינה שינוי בתשתית התרבותית של העולם. הוא הביא איתו את התרבות ההלניסטית ושאף ליצירת תרבות כלל-אנושית. מוקדון הניח שאחידות תרבותית וחברתית תיצור תשתית לאימפריה יציבה. באותה תקופה, התרבות היוונית סימלה בעולם את הקידמה. חכמי יוון פיתחו את הפילוסופיה ואת מדעי הטבע, את השירה, את האמנות הפלסטית ואת תרבות הגוף. השלטת התרבות הזאת על העמים שהיו נתונים תחת שלטון אלכסנדר, לא היתה קשה במיוחד. לעומת תרבותו של העולם העתיק, היתה התרבות ההלניסטית מתירנית ומשוחררת ממעצורים רבים, וזו קסמה להמונים. בשנת 300 לפני הספירה (לפני כ-2310 שנה), אחרי מות אלכסנדר, התחלקה ממלכתו בין שלושת שרי צבאו. שניים מהם קיבלו לידיהם את ממלכות המזרח: תלמי שלט על מצרים, וסלבקוס על סוריה, עיראק, פרס, אפגניסטאן, פקיסטאן וחלקים מהודו. ארץ-ישראל היתה נקודת העימות בין שתי הממלכות ועברה מיד ליד כמה פעמים. מרבית 100 השנים הראשונות היתה בשלטון תלמי, ובשנת 200 עברה לשלטון סלבקוס, שנגדו מרדו היהודים 37 שנה אחרי-כן. אולם התרבות ההלניסטית היתה השלטת בשתי הממלכות, והוסיפה לחלחל ולבסס את עצמה כתרבות האחת, האוניברסאלית. בלב האוקיינוס האנושי שקיבל על עצמו את התרבות היוונית, היו רק ירושלים ויהודה כיס גיאוגראפי קטן, שיושביו דחו את תפיסת העולם החדשה. בימי תלמי הניחו היוונים ליהודים לחיות כרצונם ועל-פי אמונתם. תלמי אף ראה בתורת ישראל נכס תרבותי רב-ערך, וביקש משבעים מחכמי ישראל במצרים לתרגמה ליוונית. תרגום זה ידוע בכינויו `תרגום השבעים`. אף-על-פי-כן, חכמי ישראל חששו מפני קירוב לבבות זה. ואכן, צדקו. אט-אט החלה להתפתח בתוך העם היהודי תופעת ההתייוונות. צעירים חסרי שורשים נסחפו אחר היופי החיצוני והחופש המוסרי של התרבות ההלניסטית. עם הזמן חילחלה ההתייוונות גם אל האריסטוקרטיה היהודית. השיכבה הגבוהה אימצה את תרבות יוון, שהיתה כרטיס-כניסה חברתי וכלכלי לעולם הגדול. עם זאת, רוב העם נשאר נאמן למורשת אבותיו.
המתיוונים
עם הופעת אנטיוכוס השתנה המצב. העם הקטן, שישב על צומת-דרכים אסטרטגי ודבק במנהגיו הבדלניים, הדאיג אותו. בשלב ראשון, ניסה אנטיוכוס להקים בירושלים משטר שיהיה נוח לו. את הכוהן הגדול, חוניו, העביר מכהונתו ומינה תחתיו את המתייוון יאסון. בהמשך הדיח גם אותו ומינה את מנלאוס, מתייוון קיצוני יותר מיאסון. ירושלים נהפכה ל`פוליס` - עיר-מדינה יוונית. מוסדות יווניים וגימנסיון התגוששויות הוקמו בה. מפלגת המתייוונים קיבלה את מלוא הגיבוי של המעצמה הגדולה. ההתייוונות חגגה. המתייוונים התייחסו לתורה ולמצוות כאל אמונות נושנות שאבד עליהן כלח. את עצמם החשיבו כנושאי דגל הקידמה והתרבות, אנשי העולם הגדול והמודרני. נאמני התורה נתפסו בעיניהם כחשוכים ו`פאנאטיים`.
הגזירות
בעצת יועציו הגיע אנטיוכוס למסקנה, שלא יוכל לדכא את רוח היהודים אלא אם כן יפגע בדתם. הוא הכריז על גזירות האוסרות את חוקי התורה: אסור לשמור את השבת; אין לערוך ברית-מילה; אסור להקריב קרבנות, ועוד. אולם באופן פאראדוקסאלי, דווקא הגזירות הללו, הן שהביאו לסילוק התרבות היוונית מהארץ ולנצחונם של נאמני התורה.

מרד החשמונאים
המרד פרץ במודיעין, כפר של כוהנים ממשפחת החשמונאים. בראש הכפר עמד מתתיהו בן יוחנן, ולו חמישה בנים: יוחנן הגדול, שמעון התרסי, יהודה המכבי, יוחנן הוופסי ואלעזר החורני. קבוצת יוונים צרה על הכפר וריכזה את תושביו במרכזו. היוונים הקימו מזבח אלילים. מפקד הצבא פנה אל יוחנן וציווה עליו להקריב קרבן על המזבח. יוחנן סירב. אחד המתייוונים קם וניגש להקריב חזיר על-גבי מזבח האלילים. מתתיהו הזקן לא היסס. הוא התנפל על המתייוון וכרת את ראשו. חמשת בניו ושאר העם שניצבו מסביב, התנפלו על החיילים היוונים. המרד החל.
משפחת החשמונאים נמלטה להרים והמשיכה לנהל משם את המלחמה נגד היוונים. לא היה להם מה להפסיד. הם בזו לחיי התייוונות, והעדיפו את המוות עליהם. אט-אט הצטרפו אליהם אחרים. אנטיוכוס דחק אותם אל הקיר, והם יצאו להילחם בחירוף נפש על חירותם הדתית.במהלך המלחמה נפטר מתתיהו הזקן. בנו, יהודה, מונה למפקד. הוא ניהל לוחמת גרילה קלאסית. פגע-וברח. החשמונאים נחלו נצחונות קטנים, אך חשובים. המוראל בכפרי היהודים עלה. רבים הצטרפו אל שורות יהודה. בהמשך נערכו גם קרבות פנים אל פנים מול היוונים. צבא יהודה ראה את יד ה` עומדת לימינו.
ניצחון החשמונאים
יהודה שאף להגיע לירושלים ולטהר את בית-המקדש. הוא חסם את תגבורות הצבא היווני ופינה לעצמו את הדרך אל הבירה. בקרב האחרון והמכריע שנערך סמוך לירושלים, כאשר ליסיאס, מפקד צבא היוונים, הטיל למערכה את מיטב כוחותיו - למעלה מארבעים אלף חייל - גבר צבא החשמונאים הדל והעלוב. הדרך לירושלים נפתחה. החשמונאים מיהרו אל בית-המקדש. הם מצאו שם הרס וחורבן, פסלים ואלילים. בכ"ה בכסלו, שנת ג`תקצ"ה, 165 לפני הספירה הלועזית(לפני כ- 2,170 שנה), נערכה חנוכתו המחודשת של המזבח. זה גם היה היום שבו נמצא פך שמן קטן, חתום בחותמו של הכוהן הגדול. נעשה נס, והשמן הספיק לשמונה ימים. לזכר נס זה ציוו חז"ל להדליק נרות שמונה ימים ולהודות ולהלל לה` על נס הנצחון הצבאי ועל נס פך השמן הטהור.בפרספקטיבה היסטורית, אנו מבינים היטב, כי דווקא דבקותם של היהודים בדתם ובאמונתם, היא שנתנה לנו לא רק את חג החנוכה, אלא גם את עצם הישארותנו יהודים. בזכות אמונתם העזה נשארנו עם יהודי ויכולנו לחזור אל ארץ אבותינו.ובעצם, ההיסטוריה חוזרת, רק שאת התרבות ההלניסטית החליפה התרבות המערבית. חומר למחשבה.
מהות השם חנוכה
בספר "קיצור שלחן ערוך" (סימן קלט סעיף א``) מובא הטעם לשמו של החג - "חנוכה". השם מסמל את את יום הניצחון: חנו-כה, כלומר: ביום כ"ה בכסלו חנו המכבים מאויביהם. וסיבה נוספת: בעקבות ניצחון המכבים - טיהרו את בית המקדש ועשו "חנוכת הבית".
עוד בעניין
לפני שנים רבות, בימי בית-המקדש השני. עם ישראל ישב על אדמתו, האמין בכל לבו באלוקים וקיים את תורתו ומצוותיו. בבית-המקדש היה הכהן מדליק מדי בקר וערב את המנורה הטהורה, בת שבעת הקנים. היו הנרות דולקים ומפיצים אור קדוש ומופלא בכל העולם.באותם ימים כבשו היונים את ארץ-ישראל. הם לא יכלו לשאת את העובדה, שהיהודים אינם ככל העמים וכי יש להם אמונה משלהם ואורח-חיים משלהם. ציוו היונים על היהודים לעזוב את אמונתם, להפסיק ללמוד תורה ולחדול לקיים את מצוותיה.הם נכנסו לבית-המקדש וטמאו את כל כדי השמן הטהור שבו היו מדליקים את המנורה. שוב לא דלקו נרות המקדש ושוב לא האיר אורם המופלא.

מרד החשמונאים
ראו זאת מתתיהו החשמונאי ובניו והכריזו מרד נגד היוונים. הם אספו אליהם את כל היהודים שנשארו נאמנים לעמם ולדתם ויצאו להילחם ביוונים. צבא החשמונאים אמנם היה קטן וחלש, אבל ה` עזר להם והם הצליחו לנצח את היונים ולגרשם מהארץ.אך אויה! כשנכנסו לבית-המקדש ורצו להדליק את המנורה - ראו כי כל השמן נטמא ואי-אפשר להדליק בו את המנורה הטהורה.
נס פח השמן
והנה נעשה נס. לפתע נמצא פך שמן קטן שאותו לא ראו היוונים ולא טימאו. אך כמות השמן שבו היתה יכולה להספיק ליום אחד בלבד. וראו זה פלא: השמן המועט הזה דלק שמונה ימים, עד שהובא שמן חדש וטהור! ומאז ועד היום הזה אנו חוגגים את חג החנוכה שמונה ימים, מדליקים בכל שנה נרות-חנוכה שמונה ימים וזוכרים את הניסים המופלאים של אותם ימים גדולים.

הלכות החג (לקט הרב עובדיה)

הלכה א: סיבת חג החנוכה‎
בתקופת הבית השני גזרו מלכי יון גזירות על ישראל, וביטלו אותם מדתם, ולא הניחום לעסוק בתורה ובמצות, ולחצום לחצץ גדול, ופשטו ידיהן בממונם ובבנותיהם, ונכנסו להיכל, ופרצו בו פרצות, וטימאו הטהרות, והיה צר לישראל מפניהם, עד שריחם עליהם ה` אלוקי אבותינו והצילם מידם, וגברו בני חשמונאי הכוהנים, והרגום, והושעיו את ישראל מידם, והעמידו מלך מן הכוהנים, וחזרה המלכות לישראל, ונתמשכה יותר ממאתיים שנה, עד חורבן הבית השני. ‎ וכשגברו ישראל על אויביהם ואיבדום, נכנסו להיכל בכ"ה בכסלו ולא מצאו שמן טהור להדליק המנורה שבבית המקדש, אלא פך אחד של שמן, שלא היה בו להדליק אלא יום אחד בלבד, ונעשה בו נס, והדליקו ממנו שמונה ימים, עד שכתשו זיתים והוציאו שמן טהור. ומפני זה התקינו רבותינו שבדור ההוא, שיהיו שמונה ימים אלו, החל מיום כ"ה בכסלו ולהלאה, ימי שמחה והלל, ומדליקים בהם נרות בכל לילה משמונת הלילות, לפרסם הנס ולגלותו, וימים אלו נקראים "חנוכה".‎

הלכה ב: מנהג הנשים לא לעשות מלאכה בעוד הנרות דולקים‎
נוהגות הנשים שלא לעשות מלאכה בעוד שהנרות שבבית דולקים, ואין להקל להן. אבל יש נשים שנהגו שלא לעשות מלאכה בכל החנוכה, ויש לבטל מנהגן, כי הבטלה מביאה לידי שעמום וכו`. ומכל מקום, יש אומרים שטוב לנשים להימנע ממלאכות כבדות שיש בהן טירחה יתירה, על כל פנים, ביום ראשון ושמיני של חנוכה. אבל האנשים אינם נמנעים משום מלאכה.‎

הלכה ג: ללמוד הלכות חנוכה‎
נכון ללמוד הלכות חנוכה בחנוכה, כדי לדעת פרטי ההלכות.‎

הלכה ד: איסור הספד ותענית בחנוכה‎
קבעו חז"ל את שמונת ימי החנוכה לשמחה והלל, ולכן אין להספיד בהם על מת, אלא לחכם בפניו, וכן אסור להתענות בחנוכה, אבל ביום שלפניהם ושלאחריהם, מותר.‎

הלכה ה: שלא לפקוד קברי ההורים בחנוכה‎
נכון שלא לבקר בימים אלו בבית הקברות ביום פקודת השנה לאב ואם, או ביום השבעה והשלושים, מפני שמתעוררים לבכי ולמספד על יד הקבר, ולכן באופן כזה יקדימו לבקר לפני חנוכה, או יאחרו לבקר לאחר החנוכה, ועדיף יותר להקדים.‎

הלכה ו: ביקור בקברי צדיקים בחנוכה‎
יש אומרים שמותר לבקר אצל קברי הצדיקים, התנאים והאמוראים, בימי החנוכה ובחול המועד, ויש חולקים, והמקל בזה יש לו על מה לסמוך.‎

הלכה ז: שיש לבטל מנהג שלא לומר קדיש על הורים בחנוכה‎
יש שנהגו שהאבלים על אב ואם אינם אומרים קדיש בחנוכה, והוא מנהג גרוע, ואם אפשר לבטלו בהסברה נעימה, הנה מה טוב, ואם לאו - לא יבטלוהו ביד חזקה, מפני המחלוקת.‎

הלכה ח: אונן פטור מנר חנוכה‎
האונן פטור מנר חנוכה, ואם יש לו אישה, אשתו תדליק עם ברכה, ואם הוא מתגורר בגפו, ידליקו לו אחרים נר חנוכה, ולא יברכו. (כף החיים, סימן תרע, אות כ)‎

הלכה ט: דיני אבילות וניחום אבלים בחנוכה‎
דיני אבילות נוהגים בחנוכה לדברי הכל, וקורעים על הקרובים, וכן מבקרים ומנחמים את האבל בחנוכה.‎

הלכה י: סעודות חנוכה‎
יש אומרים שריבוי הסעודות, שמרבים בהם בימי חנוכה, אינם אלא סעודות הרשות, שלא קבעום חכמים למשתה ולשמחה, ויש חולקים ואומרים שיש קצת מצוה בריבוי הסעודות הללו. ונוהגים לומר זמירות ותשבחות לה` יתברך בסעודות הללו, ואז נחשבות לסעודות מצוה. ומה טוב ומה נעים לנצל מסיבות אלו לדרשות בדברי תורה ויראת ה` טהורה, לקרב את ישראל לאביהם שבשמים, ומצדיקי הרבים ככוכבים לעולם ועד, ואז בוודאי שנחשבות סעודות מצווה.‎

הלכה יא: מנהג אכילת גבינה בחנוכה‎
יש הנוהגים לאכול גבינה בחנוכה, לפי שהנס נעשה בחלב שהאכילה יהודית את האויב.‎

סימן תרעא: סדר הדלקת נר חנוכה ומקום הנחתו‎

הלכה א: להיזהר בהדלקת נרות חנוכה, ואפילו מי שידו אינה משגת‎
צריך להיזהר מאוד מהדלקת נרות חנוכה, כי היא מצוה חביבה עד מאוד, לפרסם את הנס בהודאה לה` יתברך על הניסים שעשה לנו, והעושה כן זוכה לבנים תלמידי חכמים (מסכת שבת דף כ"ג). ‎ואפילו עני המתפרנס מן הצדקה מוכר כסותו או נותנן בעבוט שלם, כדי להשיג דמי שמן את נרות חנוכה. וכן חייב להשכיר עצמו לפועל כדי שיוכל ליקח שמן להדלקה, כדי שיעור נר אחד לכל לילה. לכן מצֻווים כל גבאי צדקה להשגיח על העניים, ולתת להם גם שמן להדלקת נרות חנוכה, אלא שאינם מצֻווים לתת להם יותר נרא אחד בכל לילה, כפי עיקר הדין של המצווה.‎

הלכה ב: נרות חנוכה לאלמנה הניזונית מנכסי יתומים‎
וכן אלמנה הניזונית מנכסי יתומים, צריכים לתת לה לקניית שמן לנרות חנוכה, כיוום שאף הנשים חייבות בנר חנוכה. אולם, גם בזה אין לחייב את היתומים לתת לה יותר מכדי נר אחד לכל לילה, ואין לכוף את היתומים לשלם לה להידור מצוה.‎

הלכה ג: כמה נרות צריך להדליק בחנוכה?‎
מעיקר הדין די בנר אחד לכל בית ובית מישראל, בין שבני הבית מרובים, בין שהם מועטים, אולם נהגו להדר במצוה זו, ומנהג הספרדים שבלילה הראשון מדליקים רנ אחד לכל בני הבית, ומכאן ואילך מוסיפים והולכים להדליק נר אחד לכל לילה, עד שבלילה האחרון יהיו שמונה נרות. ואפילו {אם} בני הבית מרובים, אין מדליקין יותר.‎

הלכה ד: מי שאין לו מספיק שמן להדלקה במשך כל הימים‎
מי שאין לו שמן לכל שמונת ימי חנוכה, אלא רק כדי הדלקת לילה אחד, לא יחלק את השמן כדי להדליק מעט בכל לילה לפרסם הנס, אלא ידליק כשיעור בלילה הראשון. ואם לא יישאר ללילות האחרים, אין בכך כלום, דאנוס רחמנא פטריה {=הקב"ה פוטר את מי שנאנס ולא עשה את המצוה}. ‎ומכל מקום, אם בליל ב` או ליל ג` והלאה יש לו שמן כשיעור החיוב וההידור, וחושש פן לא יישאר לו למחר, מוטב שידליק רק החיוב, ואת הנר של ההידור יניח למחר.‎ ומי שאין לו שמן הרבה בלי שמיני, כדי שיספיק לשמונה נרות, יתן באחד {הנרות} שמן כשיעור, כדי שיוכל לברך עליו, ו{את} הנותר יחלק לכולם {=לכל שאר הנרות}, {מפני ש}אם ייתן בכולם שווה בשווה, לא יוכל לברך, הואיל ואין באף אחד מהם כשיעור.‎

הלכה ה: אם לא היה שמן להדר בתחילת הלילה, ונזדמן לאחר מכן‎
אם בליל שני או יותר מכן, הדליק רק נר אחד, מפני שלא היה לו יותר שמן, ושוב נזדמן לו {בהמשך אותו הלילה} עוד שמן שיוכל להספיק לשיעור של המהדרין, ידליק {את שאר הנרות של} ההידור בלי ברכה.‎

הלכה ו: אם מילא קערה שמן והקיפה פתילות‎
אם מילא קערה שמן, והקיפה פתילות, יש לו לכוף עליה בתחילה כלי, ורק אחר כך להדליק, ואז כל פתילה עולה לנר אחד. ואם לא כפה עליה כלי, אפילו לאחד לא עולה. ואם הדליק ואחר כך כפה עליה כלי, יכבה הנר, ויחזור וידליק נר חנוכה, אך לא יברך.‎

הלכה ז: לכתחילה יש להדליק את הנרות עד גובה 80 ס"מ מקרקע הדירה‎
מצות הנחת נרות חנוכה היא בתוך עשרה טפחים (80 ס"מ) מקרקע הדירה. ואם הניחם למעלה מעשרה טפחים, יצא {ידי חובת המצוה}. ויש להניחם למעלה מג` טפחים. ואם הניחם למעלה מעשרים אמה מקרקע הדירה (9.60 מטר), לא יצא {ידי חובת המצוה} אף בדיעבד, וצריך לכבות את החנוכיה, ולהניחה במקום הכשר ויחזור וידליקנה, אך לא יברך שנית.‎

הלכה ח: מצווה על הדרים בקומות הנמוכות להניח החנוכיה בחלון הפתוח לרשות הרבים‎
הדר בעלייה, מצווה שיניח נרות חנוכה בחלון או במרפסת, או בגזוזטרא הסמוכה לרשות הרבים, כדי לקיים פרסומי ניסא, וטוב להניח נרות החנוכה בתוך פנס של זכוכית {שיגן מרוח וגשם}, ולהעמידם באויר המרפסת, כדי שיירָאו לעוברים ושבים שברשות הרבים. ואם הוא גר בקומה שהמרפסת גבוהה מקרקע רשות הרבים עשרים אמה (9.60 מטר), יניח הנרות בפתח הדירה מבפנים, הואיל ואין בזה היכר כל כך לבני רשות הרבים.‎

הלכה ט: הנחת החנוכיה אצל מי שלא נכלל בסעיף ח‎
מצוה להניח נרות החנוכה בטפח הסמוך לפתח {=הכניסה לביית} שמשמאל הנכנס, כדי שתהיה המזוזה מימין, ונרות חנוכה משמאל, וכשהוא נכנס ויוצא, הרי הוא מוקף במצוות, ובייחוד כשנכנס בטלית קטן מצוייצת כהלכתה, אשר עליו יכוון מה שכתוב "והחוט המשולש לא במהרה ינתק".‎

הלכה י: דירה שיש לה שתי כניסות‎
דירה שיש לה שני פתחים משתי רוחות {=כיוונים}, צריך להדליק נרות חנוכה בשתיהן, מפני החשד, שיסברו שלא הדליק נר חנוכה כלל. ויש אומרים שבזמן הזה, שכולם מדליקים נרות בפנים ממש, ואין שום היכר לבני רשות הרבים, אין מדליקים אלא בפתח אחד.‎

הלכה יא: דין אורח שמייחדים לו חדר ללינה‎
אורח שמייחדים לו חדר בפני עצמו ללון שם, אף שיש לחדר פתח בפני עצמו, אינו צריך להדליק נרות חנוכה בחדרו, שבזמן הזה אין חוששין לחשד שיחשדוהו שאינו מדליק נרות חנוכה, שבלאו הכי כל ההיכר הוא רק לבני הבית, והם יודעים שהוא יצא ידי חובתו בהדלקת הנרות של בעל הבית. ואם ירצה להחמיר על עצמו ולהדליק בחדרו, אינו רשאי לברך.‎

הלכה ד: מי שאין לו מספיק שמן להדלקה במשך כל הימים‎
מי שאין לו שמן לכל שמונת ימי חנוכה, אלא רק כדי הדלקת לילה אחד, לא יחלק את השמן כדי להדליק מעט בכל לילה לפרסם הנס, אלא ידליק כשיעור בלילה הראשון. ואם לא יישאר ללילות האחרים, אין בכך כלום, דאנוס רחמנא פטריה {=הקב"ה פוטר את מי שנאנס ולא עשה את המצוה}. ‎ומכל מקום, אם בליל ב` או ליל ג` והלאה יש לו שמן כשיעור החיוב וההידור, וחושש פן לא יישאר לו למחר, מוטב שידליק רק החיוב, ואת הנר של ההידור יניח למחר.‎ ומי שאין לו שמן הרבה בלי שמיני, כדי שיספיק לשמונה נרות, יתן באחד {הנרות} שמן כשיעור, כדי שיוכל לברך עליו, ו{את} הנותר יחלק לכולם {=לכל שאר הנרות}, {מפני ש}אם ייתן בכולם שווה בשווה, לא יוכל לברך, הואיל ואין באף אחד מהם כשיעור.‎

הלכה ה: אם לא היה שמן להדר בתחילת הלילה, ונזדמן לאחר מכן‎
אם בליל שני או יותר מכן, הדליק רק נר אחד, מפני שלא היה לו יותר שמן, ושוב נזדמן לו {בהמשך אותו הלילה} עוד שמן שיוכל להספיק לשיעור של המהדרין, ידליק {את שאר הנרות של} ההידור בלי ברכה.‎

הלכה ו: אם מילא קערה שמן והקיפה פתילות‎
אם מילא קערה שמן, והקיפה פתילות, יש לו לכוף עליה בתחילה כלי, ורק אחר כך להדליק, ואז כל פתילה עולה לנר אחד. ואם לא כפה עליה כלי, אפילו לאחד לא עולה. ואם הדליק ואחר כך כפה עליה כלי, יכבה הנר, ויחזור וידליק נר חנוכה, אך לא יברך.‎

הלכה ז: לכתחילה יש להדליק את הנרות עד גובה 80 ס"מ מקרקע הדירה‎
מצות הנחת נרות חנוכה היא בתוך עשרה טפחים (80 ס"מ) מקרקע הדירה. ואם הניחם למעלה מעשרה טפחים, יצא {ידי חובת המצוה}. ויש להניחם למעלה מג` טפחים. ואם הניחם למעלה מעשרים אמה מקרקע הדירה (9.60 מטר), לא יצא {ידי חובת המצוה} אף בדיעבד, וצריך לכבות את החנוכיה, ולהניחה במקום הכשר ויחזור וידליקנה, אך לא יברך שנית.‎

הלכה ח: מצווה על הדרים בקומות הנמוכות להניח החנוכיה בחלון הפתוח לרשות הרבים‎
הדר בעלייה, מצווה שיניח נרות חנוכה בחלון או במרפסת, או בגזוזטרא הסמוכה לרשות הרבים, כדי לקיים פרסומי ניסא, וטוב להניח נרות החנוכה בתוך פנס של זכוכית {שיגן מרוח וגשם}, ולהעמידם באויר המרפסת, כדי שיירָאו לעוברים ושבים שברשות הרבים. ואם הוא גר בקומה שהמרפסת גבוהה מקרקע רשות הרבים עשרים אמה (9.60 מטר), יניח הנרות בפתח הדירה מבפנים, הואיל ואין בזה היכר כל כך לבני רשות הרבים.‎

הלכה ט: הנחת החנוכיה אצל מי שלא נכלל בסעיף ח‎
מצוה להניח נרות החנוכה בטפח הסמוך לפתח {=הכניסה לביית} שמשמאל הנכנס, כדי שתהיה המזוזה מימין, ונרות חנוכה משמאל, וכשהוא נכנס ויוצא, הרי הוא מוקף במצוות, ובייחוד כשנכנס בטלית קטן מצוייצת כהלכתה, אשר עליו יכוון מה שכתוב "והחוט המשולש לא במהרה ינתק".‎

הלכה י: דירה שיש לה שתי כניסות‎
דירה שיש לה שני פתחים משתי רוחות {=כיוונים}, צריך להדליק נרות חנוכה בשתיהן, מפני החשד, שיסברו שלא הדליק נר חנוכה כלל. ויש אומרים שבזמן הזה, שכולם מדליקים נרות בפנים ממש, ואין שום היכר לבני רשות הרבים, אין מדליקים אלא בפתח אחד.‎

הלכה יא: דין אורח שמייחדים לו חדר ללינה‎
אורח שמייחדים לו חדר בפני עצמו ללון שם, אף שיש לחדר פתח בפני עצמו, אינו צריך להדליק נרות חנוכה בחדרו, שבזמן הזה אין חוששין לחשד שיחשדוהו שאינו מדליק נרות חנוכה, שבלאו הכי כל ההיכר הוא רק לבני הבית, והם יודעים שהוא יצא ידי חובתו בהדלקת הנרות של בעל הבית. ואם ירצה להחמיר על עצמו ולהדליק בחדרו, אינו רשאי לברך.‎

הלכה יב: הנוסע בדרכים ללא לינה בלילה‎
הנוסע בספינה או ברכבת, ואפשר להדליק שם נרות חנוכה, נכון להדליק, שאין צריך בית קבוע לכך, כל {עוד ידוע לו} שלא יגיע לביתו באותה לילה, וכן אין מדליקין עליו בביתו.‎

סימן תרעב: זמן הדלקת נר חנוכה‎

הלכה א: אסור לאכול או ללמוד חצי שעה לפני זמן ההדלקה‎
אסור לאכול או ללמוד חצי שעה לפני זמן הדלקת נרות חנוכה (דהיינו כרבע שעה לפני השקיעה), ואפילו {אם} התפלל מנחה וערבים מבעוד יום, עד שידליק נרות חנוכה, ו{האיסור לאכול הוא} דוקא סעודת קבע, שהוא יותר מ{שיעור} `כביצה` פת, אבל בפחות מכן, וכן אכילת פירות וכדומה - מותר. וכן אסור להתחיל במלאכה או בלימוד לפני שידליק נרות חנוכה. ונוהגות הנשים שלא לעשות מלאכה בעוד שנרות החנוכה שבבית דולקות, ואין להקל להן.‎

הלכה ב: לכתחילה זמן ההדלקה הוא בצאת הכוכבים, תוך חצי שעה‎
זמן הדלקת נר חנוכה הוא בצאת הכוכבים, שהוא כרבע שעה אחר שקיעת החמה. וקודם יתפלל תפילת ערבית, ואחר כך ידליק נרות חנוכה, {מפני} ש"תדיר ואינו תדיר, תדיר קודם", ונמשך זמנה {=זמן ההדלקה} "עד שתכלה הרגל מן השוק", דהיינו כמו חצי שעה אחר צאת הכוכבים. ומכל מקום, אם לא הדליק בתחילת הלילה, מדליק והולך כל הלילה. ואם לא הדליק עד שעלה עמוד השחר, ידליק אז בלי ברכה.‎

הלכה ג: בעניין חיילים המדליקים ומכבים לפני החשיכה ‎
חיילי הצבא, שאינם יכולים להדליק נר חנוכה עם זמן צאת הכוכבים, מסיבה בטחונית (ואין מדליקין עליהם בבתיהם), ורוצים להדליק נר חנוכה לפני השקיעה, ולכבותו עם רדת החשיכה, אין להם לברך בהדלקה זו, דחשיב {=שנחשבת} ברכה לבטלה לכולי עלמא {=לכל הדיעות}, כיוון שאינו נשאר דלוק חצי שעה אחר צאת הכוכבים.‎

הלכה ד: שיעורי תורה לפני הדלקת הנרות‎
בתי כנסת שמתקיימים בהם בכל יום שיעורי תורה עם קהל המתפללים, בין תפילת מנחה לערבית, אם נראה למגיד-השיעור שהקהל יחזרו לשיעור לאחר הדקת נרות חנוכה, יש להעדיף קיום מצוות ההדלקה בזמנה, דהיינו שהציבור ילך לביתו להדליק עם צאת הכוכבים. אבל אם קיים חשש, שאם ילכו לביתם להדליק נר חנוכה, יימנעו מלחזור לשיעור, יש לקיים את השיעור כמו בכל יום, ולאחר השיעור ילכו להדליק נר חנוכה בביתם.‎

הלכה ה: בעל שמתעכב בעסקו יאמר לאשתו שתדליק‎
בעל חנות שסוגר את חנותו בשעת ערב מאוחרת, יאמר לאישתו שתדליק נר חנוכה בביתו בצאת הכוכבים, ו{הוא} ייצא ידי חובה בהדלקתה. ועדיף לנהוג כך מאשר שבעל הבית ידליק בעצמו בלילה, אחר חצי שעה מצאת הכוכבים.‎

הלכה ו: בן המתארח אצל אביו בשבת חנוכה‎
בן המתארח אצל אביו בשבת חנוכה, ויוצא מביתו ביום שישי אחר פלג המנחה כדי ללכת לאביו, ועתיד לחזור לביתו בלילה, יש אומרים שידליק בביתו אחר פלג המנחה, באופן שהנרות ידלקו עד אחר חצי שעה מצאת הכוכבים, שמאחר וחוזר לישון בביתו, החיוב הוא על הבית.‎

הלכה ז: אין תשלומין להדלקת נרות חנוכה‎
מי שנאנס ולא הדליק לילה אחת, אין לו תשלומן למחר, אלא מדליק למחר כמספר הנרות שמדליקים כל העולם‎

סימן תרעג הלכה א: באיזה שמן להדליק‎
כל השמנים והפתילות כשרים לנר חנוכה, ושמן זית מצוה מן המובחר. וכן מצוה מן המובחר לעשות את הפתילה מצמר-גפן. ואף על פי שגם נרות שעוה כשרים להדלקת נרות חנוכה, עיקר המצוה בשמן, הואיל והנס קרה בשמן בבית המקדש.‎

סימן תרעג הלכה י: אסור להשתמש לאור נרות חנוכה, טעם השמש‎
אסור להשתמש לאור נרות חנוכה, ואפילו לבדוק מעות או למנותם לאור החנוכיה - אסור, אע"פ שזהו תשמיש עראי. ואפילו תשמיש של קדושה, כגון ללמוד, אסור. ולכן נוהגים להדליק נר נוסף, הנקרא "שַמָש", כדי שאם ישתמש לאורה, יהיה זה לאור השמש. ויש להניח הנר הנוסף (השמש) גבוה מכל הנרות, או רחוק קצת מהם, כדי שיהיה ניכר שאינו מנרות המצווה.‎

סימן תרעה: ההדלקה‎

הלכה א: ההדלקה עצמה עושה את המצוה‎
הדלקה עושה מצווה, ולא יסלק ידו מההדלקה עד אשר ידליק רוב הפתילה היוצאת מהנר. לפיכך, אם כבתה בתוך חצי שעה להדלקתה, אינו זקוק לה לחזור ולהדליקה, שמיד בגמר ההדלקה נעשית מצוותה. ואפילו {אם} כבתה בערב שבת מבעוד יום, קודם קבלת שבת, אינו זקוק לה. ‎וכן, אם לאחר שהדליקה, בא לתקנה, וכיבה אותה בשוגג, אינו זקוק לה.‎וכן, אם לאחר שהדליקה נפתחה הדלת, או החלון, ונכבית על ידי רוח פרצים, וכדומה, אין צריך לחזור ולהדליקה. אבל אם נכבית מפני שהעמידה במקום שרוח מצוייה מנשבת, והיה צפוי מראש שלא תוכל להחזיק מעמד בפני הרוח, לא יצא ידי חובה, וצריך לחזור ולהדליקה, אך לא יברך שנית.‎ואפילו אם כיבה אותה במזיד, שבוודאי חייב הוא מן הדין לחזור והלדליקה, אין צריך לחזור ולברך.‎ומכל מקום, אפילו אם כבתה בשוגג, הרוצה לזכות במצוה שלימה, יחזור וידליקנה בלי ברכה, שאין זה גרוע מן המהדרין. אבל אחר שדלקה חצי שעה, מותר לכבותה אף לכתחילה, וכל שכן שאין תריך לחזור ולהדליקה. (יביע אומר ד/נב).‎

הלכה ב: ההדלקה צריכה להיות במקום בו מונחת החנוכיה‎
צריך להדליק נרות החנוכה במקום הנחתם. ואם בעל הבית חולה, אינו רשאי להדליקה סמוך למיטתו, ואחר כך יעבירוה למקומה, אלא יצווה לאחד מבני ביתו, שיברך וידליק, ויוצא ידי חובה.‎

הלכה ג: צריך להדליק נר שידלוק לפחות חצי שעה, אחרת לא יוצאים ידי חובה‎
צריך שיתן שמן בנרות חנוכה כשיעור שידלקו לפחות חצי שעה. וכן, אם מדליק נר שעוה, צריך שיהיה בו כשיעור הנ"ל. ואם הדליק בנר שהוא קטן משיעור הנזכר, אפילו {אם הוא} הוסיף אחר כך שמן כשיעור, לא יצא {ידי חובה}, מפני שצריך להיות שמן כשיעור הדרוש לפי הדין בעת ההדלקה, שההקלה עושה מצווה.‎ולכן, על כל אדם שבא להדליק נר חנוכה, להסתכל ולבדוק היטב בנרות החנוכה, ועיניו יחזו ויבחנו אם יש שמן מספיק לשיעור חצי שעה, כי קורה לפעמים שלא נתן שמן מספיק בנרות, או שנשפך ממנו על ידי דחיפה או מקרה אחר. ורק אחר שיהיה נוכח שיש שמן שיעור הנ"ל, יברך ברכות ההדלקה וידליק.‎

הלכה ד: אם הרגיש רק לאחר ההדלקה שהנר לא ידלוק אפילו חצי שעה‎
אם אחר שבירך והדליק, הרגיש כעבור זמן שלא היה שמן כשיעור בתוך הנרות, יש לו לכבותם, ולאחר שיוסיף שמן עד השיעור, יחזור וידליק בלי ברכה.‎

הלכה ה: טוב שילדיו שהגיעו לחינוך ידליקו את נרות ההידור‎
טוב לחנך את בניו הקטנים שהגיעו לחינוך, בהדלקת נרות ההידור שבכל ערב. אבל אם לא הגיעו לחינוך, אין לתת להם להדליק בנרות החנוכה שהוא יוצא בה. ונר השמש מותר להדליקו אפילו על ידי תינוק {=ילד קטן} שלא הגיע לחינוך, הואיל ואין בו שום קדושה.‎

הלכה ו: נשים חייבות בהדלקה, ומוציאות את בעליהן ידי חובה‎
נשים חייבות בהדלקת נרות חנוכה, שאף הן היו באותו הנס. והאישה מוציאה את בעלה ידי חובת הדלקת נרות חנוכה. ולפיכך, כשבעל הבית נאלץ להיעדר מביתו בזמן ההדלקה, עד לשעה מאוחרת בלילה, ראוי ונכון שיְמָנֵה את אישתו להדליק נרות חנוכה עם צאת הכוכבים, שהוא כרבע שעה אחר שקיעת השמש, ובזה גם הוא יוצא ידי חובה, ש"שלוחו של אדם כמותו". והאישה מברכת בנוסח הרגיל: "להדליק נר חנוכה". ואם בירכה "על הדלקת נר חנוכה", אינה {חוזרת ו}מברכת שוב. (יחווה דעת ג/נא)‎

הלכה ז: מי שאשתו מדלקת עליו בביתו יוצא ידי חובתו בעל כרחו‎
מי שלן בבית מלון לרגל עסקיו, ואשתו מדלקת עליו בביתו, אינו רשאי לכוון בפירוש שאינו רוצה לצאת ידי חובתו בהדלקת נרות החנוכה שמדליקה עליו אשתו בביתם, ולהדליק נר עם ברכה בחדרו במלון, שחובת נר חנוכה הוא חובת איש וביתו, ואינו חובת גברא בלבד, ועל כרחו יוצא ידי חובתו במה שאשתו מדלקת עליו. (יביע אומר ה/יז ד, יחווה דעת ו/מג)‎

סימן תרעו/ז: סדר הברכות וההדלקה‎

הלכה א: הברכות על הדלקת הנרות‎
המדליק נרות חנוכה, צריך לברך בלילה הראשון ג` ברכות: "אשר קדשנו במצוותיו וציוונו להדליק נר חנוכה", "שעשה ניסים" וכו`, ו"שהחיינו". ובשאר לילות מברך שתי ברכות הראשונות בלבד. ונתנו המפרשים סימן לסדר ג` הברכות בלילה הראשון: "עשה לך שרף (לשון שריפה, להדליק), ושים אותו על נס (שעשה ניסים), וראה אותו וחי (שהחיינו)". (יחווה דעת ו/מג)‎

הלכה ב: "להדליק נר חנוכה"‎
נוסח הברכה הראשונה: "להדליק נר חנוכה" ולא "של חנוכה". ואם טעה ובירך להדליק נר "של" חנוכה, יצא {ידי חובה}.‎

הלכה ג: ההדלקה מיד לאחר הברכות‎
שלושת הברכות הנזכרים לעיל, צריך לאומרם לפני ההדלקה, וכמו שאמרו חז"ל: כל המצוות מברך עליהם עובר לעשייתן. ולא יתחיל להדליק עד שיסיים לברך את כל שלושת הברכות {בלילה הראשון, ובלילה השני ואילך את שתי הברכות}. ואחר שבירך {את הברכות} על ההדלקה, לא יפסיק אפילו ברמז עד שיתחיל בהדלקה. ומכל מקום רשאי לרמוז שיביאו לו שמן או גפרור, כיוון שהוא צורך ההדלקה. ובדיעבד, אפילו {אם} הפסיק בדיבור, אינו חוזר ומברך.‎

הלכה ד: דין הפסק לאחר ההדלקה‎
אחר שהדליק נר החיוב, מותר, אף בשאר לילות, להפסיק לעניית קדיש וקדושה, ולאמן דברכות, ולשאול מפני היראה, ולהשיב מפני הכבוד, אע"פ שעדיין לא הדליק את נרות ההידור. וכן הנוסח שנוהגים לומר בזמן הדלקת נרות חנוכה, "הנרות הללו אנו מדליקים" וכו`, יש לאומרו לאחר שסילק ידו מהדלקת הנר הראשון, ולא קודם לכן, מפני חשש הפסק.‎

הלכה ה: מנהג אמירת מזמור שיר חנוכת הבית לדוד‎
מנהג טוב לומר אחר הדלקת נר חנוכה "מזמור שיר חנוכת הבית לדוד", כל המזמור {שהוא מזמור ל` בתהילים}.‎

הלכה ו: אם שכח לברך, ונזכר באמצע הדלקת הנרות‎
אם שכח לברך על הדלקת נרות חנוכה, כל זמן שלא סיים להדליק נרות ההידור, אפילו {אם} לא נשאר לו אלא נר אחד של הידור, יברך אז "להדליק נר חנוכה", וכן שאר הברכות. ואם השלים כבר הדלקת כל הנרות, אפילו {אם} עדיין לא הדליק הנר שנקרא "שמש", לא יברך עוד "להדליק נר חנוכה", אלא יברך "שעשה ניסים" (ו"שהחיינו" בלילה הראשון) בלבד. (ילקוט יוסף ה/רכו)‎

הלכה ז: מתי יש לברך ברכות הראייה‎
גם בזמן הזה יש לברך על ראיית נרות חנוכה, באופן שיתמלאו שלושה התנאים הצריכים לזה, שהם: {1} שהוא לא הדליק נר חנוכה, {2} שאינו עתיד להדליק באותו לילה, ו-{3} אין מדליקין עליו בביתו. שאז צריך לברך שתי הברכות, שעשה ניסים, ושהחיינו (שהחיינו רק בלילה הראשון). ואם חסר אחד משלושה תנאים אלו, אינו מברך על הראייה. ונראה עוד, שאין הרואה מברך על נרות חנוכה של אחרים, אלא בתוך זמן חצי שעה משעת ההדלקה. אבל אם עבר זמן המצווה, אינו מברך. וכן אם הוא מסופק בדבר, אם עברה חצי שעה משעת ההדלקה, או לא, לא יברך. ואף על נרות של בית הכנסת יש לברך ברכת הראיה {אם מתמלאים שלושת התנאים}, ובלבד שיהיו תוך חצי שעה. ואם ראה נר חנוכה, ולא בירך מיד ברכות הראיה, יכול לברך בתוך זמן המצוה. (יחווה דעת ד/לח)‎

הלכה ח: אין לברך ללא הדלקה וללא ראייה אפילו שהחיינו‎
מי שאינו מדליק נר חנוכה, ואין מדליקין עליו, וכן אינו רואה נר חנוכה, מאיזה סיבה שהיא, אין לו לברך ברכת "שהחיינו" בלבד, שברכה זו נתקנה על ההדלקה, וכל שכן שאין לו לברך ברכת "שעשה ניסים". (יביע אומר ו/מב ב)‎

הלכה ט: אם הדליק בטעות את השמש בהתחלה‎
מי שבירך את הברכות לפני ההדלקה, ובטעות הדליק תחילה את הנר הנוסף הנקרא "שמש", אין לו לברך פעם שניה, אלא ידליק נרות החיוב על סמך ברכתו, שאע"פ שהוא כהפסק, שנר השמש חשיב {=נחשב} כנר של חול לגמרי, שאין לו שייכות למצוה עצמה, ושהה אם כן יותר מכדי דיבור, מכל מקום, כיוון שנר השמש הוא מעניין הדלקת נר חנוכה, שבא לגדר וסייג של נרות חנוכה, הוה ליה קצת הפסק לצורך מצוה, ולפיכך אין לחזור ולברך. (יביע אומר ה/ד א)‎

הלכה י: אם שכח לברך שהחיינו בהדלקת נר ראשון של חנוכה‎
מי ששכח ולא בירך שהחיינו בלילה הראשון על נר חנוכה, ומזכר רק לאחר חצי שעה מההדלקה, יברך בליל שני בשעת ההדלקה, או תוך חצי שעה להדלקת נר חנוכה. ואם שכח גם אז, יש לו תשלומין כל שמונה {הימים של חנוכה}, בשעת ההדלקה או תוך חצי שעה להדלקה, ולא יותר. ואם לא הדליק בלילה הראשון, והדליקה עליו אשתו, או אחד מבני ביתו, יש אומרים שלא יברך אז שהחיינו, שהרי אשתו פוטרתו, וספק ברכות להקל. (יביע אומר ד/נ ד, ילקוט יוסף ה/רכח)‎

הלכה יא: שאין לברך שהחיינו על חנוכייה חדשה בזמן ההדלקה‎
מי שקנה בליל שני של חנוכה מנורת כסף חדשה, ושמח בי, אין לו לברך ברכת "שהחיינו" בעת ההדלקה, דאף אם מברכים על כלים חדשים, אין זה אלא בשעת הקניין, ואין להפסיק בין הברכה להדלקה. (יביע אומר ד/כד י)‎

הלכה יב: אמירת `הנרות הללו` לאחר הדלקת נר החיוב‎
יש אומרים שצריך לומר "הנרות הללו" וכו` קודם שיברך ברכת שכשה ניסים, אולם אין זה נכון להפסיק בין הברכות, אלא יאמר כן אחר כל הברכות, ואחר שהדליק נר אחד, וכמבואר, ואחר כך יאמר מזמור שיר חנוכת הבית וכו`. (כף החיים תרצו/ל).‎

הלכה יג: סדר ההדלקה משמאל לימין‎
כשמדליק הנר בלילה הראשון, ידליק את הקיצוני מימין, הרחוק יותר מהפתח. ולילה השני ידליק הנר (הנוסף) החדש תחילה, ואחר כך הנר שהודלק אתמול, וסדר ההדלקה משמאל לימין (כסדר כתיבת אנגלית וצרפתית). וכן בלילה השלישי יתחיל בנר החדש, הקרוב לפתח, ואחר כך הנר של אתמול, ואח"כ הנר של שלשום, וכן על זה הדרך מדי יום ביומו, עד שבליל שמיני ידליק תחילה הנר הסמוך ממש לפתח, שהוא הקיצוני משמאל, וממשיך להדליק משמאל לימין, ויסיים בנר שהודלק הראשון. ונמצא שתמיד מברך על הנר הנוסף, כי בתוספת הימים נתווסף הנס, וכן המנהג.‎


להלכות נוספות ניתן ללמוד מן ספרי הרב עובדיה, סידור ערוך ועוד.