מפנימיות הדברים על ט"ו בשבט

כבר דברו חז"ל על הדמי ההתפתחותי שבין עץ מניב פרי בשל לאכילה ולבין תהליך ההתפתחות הרוחני של אדם באשר הוא מרגע והחל לחפש את מקורות נפשו להתחבר לבוראו ולדעת תכליתו עלי-אדמה: מהכתוב:"כי האדם עץ השדה", כל הענינים הנוהגים באילנות שיהיו מוכשרים להוציא פירות נוהגים גם באדם... ועניין פירות הוא תכליתו של האדם" (הרב ברוך שלום אשלג, אגרת י"ח). עוד מתקופת המשנה עמלו המקובלים למצוא השיטות להפצת תורת פנימיות ישראל (=חכמת הקבלה) לדורות הבאים כדי שאלו ישכילו להשתמש בחכמה ולממשה שהיא זו שמסוגלת להביא את האדם לשלמות התפתחותי. כל תהליך שתילת האילן מהיותו זרע קטן ועד היותו עץ גדול מניב פירות בשלים לאכילה למעשה מושתתים בדרך חיו של אדם:

שלב הזריעה-בו נמצא האדם כמחפש דרכי השגת הבורא ומהות תכליתו על-פני האדמה. ניגש למקורות אלו ואחרים ונמצא כמבקש מתוך נבחי נשמתו להשגת האמת המוסתר מעיניו באמור. ובבבזאת שמחפש נזרעים בו זרעי הרוחניות שכוחם לעורר את הניצוץ משורש נשמתו החבוי בו עד שיוכל להכיר בבורא העולם, יתברך, ולהבין את מהותו כיצור רוחני ולא רק כיצור גישמי כלה ונפסד. באשר מחפש וזורע נמצא האדם כהיותו יצור חברתי חובר לזרם זה או אחר, רב זה או אחר שידריכהו ויוליכהו אל האמת המתבקש. ועד כמה חשוב שלב זה להוליך האדם אל דרך הראויה והנכונה לשתולו כזרע האילן. וזאת מפני שיכול להיקלט בזרם שאינו יחשוף את האדם לנבחי פנימיות תורת ישראל וישאירו מחוץ לעומקה של תורה בהיותו עוסק רק בפשט, ברמז ובדרש ואין אחיזתו בפנימיות התורה חלק הסוד והנסתר שבה. ולא די שישנם זרמים העוסקים רק בחלק הסוד ללא עסק בפשט,רמז ודרש התורה שמהותה הבסיס ליציבות הכלים וקיום מעשי של מצוות הבורא שכוחם להאיר אברי האדם להקדישם כדי לשמש ככלי למילוי הרוחני המיוחל. על זאת אומר דוד המלך: "אל תיהיה כסוס כפרד: סוס מרמז הסוד וכפרד מסוד העוסקים רק בפשט, רמז ודרש. ונכון לו לאדם לאתר הזרם הנכון והראוי ללימוד משולב של כלל תורת ישראל ללא ויתור או הרחקה מלימוד והפצת פנימיות תורת ישראל. ובכדי להגיע לזאת נכון לו לאדם להתעניין ולחקור בנגיעות קלות אך מתוך נכונות פתוחה להשגת הידע והמשמעויות האמיתיות לאמור בלימוד וחקר פנימיות התורה והבנת לימוד חכמת הקבלה. ללא הטעיה מכוונת מאיש יהיה אשר יהיה. ורק בעצמו הוא ידע באם אורות פנימיות התורה נוגעים בו וראוי הוא לאחזם או לאו. באשר ידע האדם לחקור ולדרוש להלך דרכו על פני האדמה ישכיל להבין את משמעויות כלל אירועי חייו שעבר עד כה ואז יוכל לראותם כי לטובה ניתנו לו הם מאיתו , יתברך, לחשלו ולהכין כיליו להיות מסוגל להכיל אורו לבנות ולהיבנות, אך באם יבקש האדם להשאר נסתר ונחבא אל הכילים מפאת מיני קטני מוחין העוסקים בפשטויות התורה שסופה האדיר אין סופי, ימצא כמוצא ומאבד ועל זאת אומר הזוהר הקדוש: "איזהו השוטה המאבד את מה שנותנים לו".

שלב הגידול – בשלב זה נמצא האדם כמתפתח באשר הוא,כמו שלשם גידול הזרע לאילן נדרשים הדשן, וההשקיה וגדיעת מיני עשבים מזיקים ומיני חרקים ומפגעים, כך גם לאדם נדרשים אלו: ההשקיה היא מסוד האמור: "הוי כל צמא לכו למים", ואין מים אלה תורה, באשר יבקש האדם לרוות צמאונו בה יחקור וידרוש ויעסוק בה בסקרנות והתלהבות שכוחה להגדילו ולדשן אירועי חייו תוך הבנת תהיליכיו שמעבירו בוראו לטובתו. וכשם הסרת המזיקים כמבואר, כך נדרש לו לאדם להסיר מזיקיו שלו יהיו אשר יהיו: מחשבותיו הטמאות, אנשים המזיקים לו ומיני מצבים שאין נכונים עוד בעבורו מפאת ששימשוהו עד לשלב תחילת הגידול שכבר החל בו ואין בהם שימוש עוד.

שלב הבשלות – לאחר שהקרקע פוריה, והנגעים הוסרו, והאדמה דושנה והשתיל מושקה ומטופח יכול לגדול ולהבשיל עד אשר יתבגר ויוכל בשיאו להניב פירותיו המיוחלים, כך גם האדם בתהליך התפתחותו כאמור: לאחר שהוסרה הטפלות וקטנות המוחין שבו, ולאחר שבהעסק התורה מפנימיותה ובקיום מצוותיה מטעמיה ולאחר שרכש כילים רבים וחדשים להבנת הלך ימיו על פני האדמה נמצא כמואר וחזק ומתחזק מפעם לפעם ונמצא כיכול לגדול ולהיות עץ ולהבשיל, ונמצא כיכול להשיג ההשגה הרוחנית המויוחלת בבשלתו זו. וזאת לאחר שתהליך גדילה זה הפך כליו הישנים האגואיסטים והרעועים לכילים חדשים המסוגלים לקבל ולהשפיע ולא רק לקבל בכדי לקבל ונמצא כדבק בבוראו והופך להיות כנר המתבטל בפני האבוקה, והופך באחדותו עם בוראו ללכת בדרכיו ולקיים תכליתה של בראיה להטיב לנבראיו, אשריו ואשרי חלקו.

שלב הבשלות והפירות –באשר האילן גדל והבשיל ונמצא כמוציא פירות בשלים למאכל והגיע לשלמות תכלית בריאתו לא די בכך שפירות אלו שאינם נאכלים נמצאים כמסוגלים להפיץ בשלות מושלמת זו ובשיא בשלותם נמצאים כזרעים חדשים שיכולים להזרעה ולגדול שוב כאילן חדש, כך גם האדם היהודי בתכלית הבריאה שלשמה נוצר. באשר גדל והפך ככזה המבין הלך ימיו על פני האדמה והשכיל להדבק בבוראו ולהיות כמשמשו נמצא כמסוגל להפיץ תורתו לאחרים ולהיות כשתיל שתול על פלגי מים....

ובזאת מהות החג להשכלנו כי האדם עץ השדה, ובאשר הוא מתפתח בזהירות, איטיות ובעמל רב, כך הוא האדם שגדל מעולל קטן ועד היותו כבחיר הבריאה כולה לשמש את בוראו ולעשות לו נחת רוח ולשמוח בשמחה יתרה בטוב אשר נתן לו ברוב חסדו. ולהפיץ שמו בעולם כולו ולהאיר פניהם החשוכות של הבריות

אודות החג

נאמר במשנה ש`ארבעת ראשי שנים` (א` בניסן, א` באלול, א` בתשרי וט"ו בשבט) ומכיוון שהם מופיעים יחד, הוכיחו הגאונים שיום זה יש בו גם משום לקח רוחני לאדם, ונקבעו מנהגים שונים ביום זה ואין אומרים בו תחנון. (חב"ד)

עיקרו של ט"ו בשבט הוא סיום שנת המעשר לפירות העץ, מכיוון שעד יום זה יצאו רוב גשמי השנה ועלה השרף באילנות, ועכשיו מתחילה צמיחת הפרי. כמו-כן אין מעשרים מפירות שחנטו קודם יום זה על אלו שחנטו לאחר-מכן. עם זאת, מכיוון ש`ארבעת ראשי שנים` (א` בניסן, א` באלול, א` בתשרי וט"ו בשבט) מופיעים במשנה יחד, הוכיחו הגאונים שיום זה יש בו גם משום לקח רוחני לאדם, ובפרט שחז"ל דימו את האדם לאילן על יסוד הפסוק (דברים כ,יט) "כי האדם עץ השדה".לכן ביום זה על האדם להתעורר לעבודת הבורא מתוך תענוג וחיות מחודשים (עניין הצמיחה), כפירות האילן, שעניינם אינו להיות מזון הכרחי לקיום האדם, אלא "להחיות בהן נפש כל חי".נהגו אפילו בחו"ל להרבות ביום זה באכילת מיני פירות האילן, ובפרט פירות משבעת המינים שנשתבחה בהם ארץ-ישראל ונוהגים לאכול גם חרובים, שיש להם שייכות מיוחדת לניסים, כסיפור הגמרא על רבי חנינא בן דוסא ש"די לו בקב חרובין מערב שבת לערב שבת", ובהמשך לזה מסופר על כמה וכמה ניסים שאירעו לו, בהיותו `מלומד בניסים` (כמובן יש לבדוק את כשרותם, לעניין רכיבים, חרקים, עורלה ומעשרות, ולנהוג בדיני ברכותיהם כדין, לרבות ברכת `שהחיינו`).יש נוהגים לומר ליקוטים מתנ"ך וזוהר כו` (נדפסו לראשונה בספר `פרי עץ הדר`, ויניציאה, תפ"ח. וכמה פעמים לאחרי זה, וכמובן גם בדורנו). - ועל זה כתב כ"ק אדמו"ר נשיא דורנו: "לא ראיתי במדינותינו נוהגים כן" (לקוטי-שיחות כרך לא עמ` 235). לפיכך אין הדבר נהוג בחסידות חב"ד, אך כל קהילה נוהגת כפי המקובל בה לדורותיה. המנהג הנפוץ בארץ לטעת עצים בט"ו בשבט אינו ממנהגי ישראל המסורתיים. הרבי מליובאוויטש כתב על כך: "אין לערב את זה במנהגי שולחן-ערוך", מכיוון שזה "עניין חילוני לגמרי", ובפרט שעל-פי הגמרא (תמיד כט,ב) אין בעצי-סרק משום `יישוב ארץ-ישראל`.לאחרונה נפוצה `הגדה` לט"ו בשבט, שהופקה בצורה נאה ומושכת, ומופצת גם בבתי-ספר דתיים וחרדיים, אך כלול בה חומר הרחוק מרוח ישראל סבא, ושומר נפשו ירחק ממנה ומשכמותה.

דיני כשרות בפירות יבשים:
רכיבים: בצימוקים ובשזיפים, וכן בצ`יפס-בננות, וייתכן גם באוכמניות, יש חשש לשימוש בשמן לא-כשר בתהליך ייבושם. חרקים: יש לקנות פירות יבשים במקום שיש בו תנאי אחסון טובים ורענון הסחורה. בתפזורת יש נגיעות רבה מבשקיות סגורות. רצוי לשטוף את כל הפירות היבשים במים חמים. כל תמר ומשמש חייבים בבדיקה פרטנית – פתיחתו לאורכו והתבוננות אם יש בתוכו חרקים. בתמר לח יש פחות חרקים. בתאנים המצב קשה, וככלל, עדיף להימנע מאכילתן. מי שמכיר את הרימה שבתאנה (זחל לבן-שקוף בעל ראש שחור, הדומה מאוד ל`שערות` של התאנה), יפתח כל פרי לאורכו ולרוחבו, יהפוך את הקליפה כלפי פנים ויחפש היטב אם מסתתרת רימה בין ה`שערות`. צימוקים, מכל הסוגים, נגועים בחרקים, ולכן יש לבדוק אותם לפני השימוש בהשריית מעט מהם במים פושרים, ערבוב המים והמתנת כמה דקות לראות אם יש חרקים צפים (אם כן – אין להשתמש בכל הכמות!). מומלץ לא להשתמש בעוגות המכילות צימוקים, כי בדרך-כלל לא נערכת במפעלים בדיקה כראוי.בפירות אחרים, יש לבדוק לפחות מדגם של פירות מכל אריזה.‎

עוד בהמשך...

הקשר בין האדם לעץ השדה אינו מתחיל ומסתיים בעובדה שהאדם ניזון מעץ השדה. אמר הכתוב "כי האדם עץ השדה". לאדם יש ללמוד הרבה מעץ השדה.
ראוי לתת את הדעת על כך שאנו, בני-האדם, מציינים את ט"ו-בשבט, ראש-השנה לאילנות. יש ליום הזה משמעות רבה גם בדיני ומנהגי ישראל - אין אומרים בו תחנון, נהוג לאכול מפירות האילן וכו`. הדברים מתבססים על הפסוק (דברים כ,יט) "כי האדם עץ השדה", שלכן חגו של האילן קשור גם-כן עם האדם. באיגרותיו עומד הרבי מליובאוויטש על כמה נקודות שבהן בא לידי ביטוי עניין זה של "כי האדם עץ השדה".
המחנך כגנן - מר הכתוב כי האדם עץ השדה, כרם ה` צבאות בית-ישראל, והפירות הם הילדים, כבנים כבנות. ומה גדולה אחריות המנהיג והגנן, אשר בידו מסר בעל הכרם כרמו, שלכן אמרו רז"ל שלימוד הילדים נקרא מלאכת ה`. ומה גדולה זכותו אשר מינהו ה` לנוטר כרמו. ורואים אנו אשר כל הטבה, ואפילו קטנה, בגרעין, גורמת יופי ושבח רב באילן הצומח ממנו" (איגרות- קודש כרך א, איגרת נב). "ובפרט בהנוגע להנוער, כי האדם עץ השדה, אשר כל שינוי קל בשתיל אילן רך, ועל-אחת- כמה-וכמה בגרעין, יכול להשפיע על כל מהלך חיי האילן לטוב או למוטב חס-ושלום. ובייחוד בימינו אלה, אשר לא ברחוב בלבד נושבות רוחות הרסניות, אלא שחדרו גם-כן למוסדות חינוך ואפילו לישיבות, הרי גדולה פי כמה האחריות (ובדרך ממילא גם הזכות) של כל אלה שבידם להשפיע וקולם נשמע בין הנוער" (איגרות-קודש כרך ח, איגרת ב`תלב).
מדומם למדבר -גם עבודת האדם מתחלקת לדומם, צומח, חי ומדבר, ועל האדם לעבור את כל השלבים הללו: "האדם נקרא עולם קטן, וכל מה שיש בעולם יש באדם, ובפרט כולל הוא ד` הסוגים דומם צומח חי מדבר. וגם בעבודת האדם לבוראו ד` סוגים אלו. והולך מחיל אל חיל, והתחלת עניינו בדומה לסוג הדומם. זאת אומרת, שאינו אלא מקבל, מבלי כל הוספה מצידו עצמו. אשר בכלל הם ימי הקטנות והילדות. מדומם מתעלה לצומח, אשר חיטה אחת מצמיחה כמה חיטים, ומגרעין - צומח אילן נושא פירות. זאת אומרת, אשר עניין שמקבל ולימוד שלומד - מתבונן בו ומעבד אותו לאורכו, לרוחבו ולעומקו, ומנצלו להתפתחות עצמו ככל האפשרי. מסוג זה עולה, במשך הזמן ועל- ידי עבודה ביגיעת נפש ויגיעת בשר לסוג החי. זאת אומרת, שמתגבר הוא על הטבעיות שלו, באם היא בלתי-רצויה, וכן על סביבתו, מורשת אבות וכיוצא בזה, ומשנה מקומו ואינו קשור להסביבה שלו וכו`. אבל גם זה אינו התכלית והמטרה האחרונה, ועליו לעלות לסוג עליון יותר, הוא סוג המדבר, אדם בעל שכל עיוני ולא רק שכל המעשי השייך לעניינים שבפועל, אשר ישנו גם בבעלי-חיים, וכמו שועל פיקח שבחיות כו` וכיוצא בזה. זאת אומרת, אשר אפילו בעבודתו לקונו אינו מסתפק בלימוד המוכרח בשביל לדעת המעשה אשר יעשה ואלה אשר לא תיעשינה, כי-אם גם עוסק בידיעת בוראו, וכמו שכתוב דע את אלוקי אביך, שכללותה היא פנימיות התורה, אשר בדורנו נתגלתה ונתבארה בתורת החסידות. "מכל הנ"ל מובן, שתחילת פעולת האדם הוא בעלייה מסוג הדומם - מקבל גרידא - לסוג הצומח, והתחלה זו חלה בראש-השנה לאילנות, וכמו שכתוב כי האדם עץ השדה, ומזה לראש- השנה לענייני בהמה וראש-השנה לענייני אדם" (איגרות-קודש כרך יד, איגרת ה`ח). "והרי נמצאים אנו למחרת ראש-השנה לאילנות, ומקרא מלא דבר הכתוב, כי האדם עץ השדה, והרי ראש-השנה הוא יום השפעת כוחות חדשים, חיות ואור חדש על משך כל השנה הבאה עלינו, כולל גם צמיחה והליכה מחיל אל חיל בכל ענייני תורה וקדושה ומתוך שמחה אמיתית ופנימית" (איגרות-קודש כרך כד, איגרת ט`צג).